לא יודעת לאין פני מועדות, או שאולי יודעת לאין הן מועדות, אך לא יודעת למה ואם זה מה שאני באמת רוצה. ה"אני" האמיתי יגיד ש"כמובן שזה מה שאת רוצה. הרי ברור שאת רוצה חיים נורמליים. אז נכון, הייתה הזדמנות, אבל בחרת ללכת אחורה. לא נורא. בפעם הבאה עם יותר כוח רצון זה יקרה – את תעמדי בפיתוי. את תצליחי להגיד לא ליצר הזה. יצר די מטומטם, אבל זה בסדר. בכל מקרה, בפעם הבאה פשוט לא. באמת שאת לא רוצה את זה שוב. זה הרי רכבת הרים עם לופים שתתחיל מחדש, ורכבות הרים עושות לך בחילה. את לא רוצה את זה!"
מצדה השני של המחשבה באים דיבורים שונים במקצת שגורמים לי לחשוב "את ההזדמנות הזאת אי אפשר לפספס. זה נמצא כל כך קרוב. אפילו האסלה קורצת לך ורק מחכה שתבואי אליה, תלכלכי אותה ותורידי זרם מים חזק שישאיר אותה נקייה ומצוחצחת כאילו כלום לא קרה. ואז תגיע אליה ילדה חמודה, אולי עם קוקיות ושמלה, תתיישב על אותה אסלה מבריקה, תנדנד רגליים באוויר - ותצא.
זה מה שצריך לקרות, רק פתחי את הדלת, נעלי את המנעול, בדקי שאת לא שומעת מישהו בסביבה. את לא יכולה לסכן את ההזדמנות הזאת. אסור שמישהו ישמע.
התכופפי. הכניסי אצבעות. חזק, יותר חזק. עוד. עוד.
זהו. זה היה כל כך נורא? לא, הא? אפילו טוב. טוב מאוד. חיכית לזה הרבה זמן, נכון?
בטח שנכון...חיכית."
פישלתי, ואני לא מלקה את עצמי על זה.
נדמה לי שאני יודעת למה הייתי צריכה כל כך את הנפילה הזאת, אפילו לצפות לה. לדעת שהיא תבוא. לפחד ממנה, אבל גם לשמוח מראש שהיא תגיע, להירתע ומצד שני ממש לא - כי עכשיו, יותר מתמיד, אני מפחדת. מפחדת להיות בסדר. מפחדת לא לראות יותר אצבעות אדומות, מפחדת לאבד מוטיבציה, מפחדת להתחיל להיות יותר בקרבת אנשים, מפחדת... ובאותו הזמן בדיוק מבינה שזו בדיוק המטרה, שלשם מוליכים אותי בעזרתי.
כשאהיה בסדר מה בעצם יהיה? מה יישאר לי? מה אני אהיה? במה אתעסק?
ומה שמוזר הוא שהאושר הזה, שה"בסדר" הזה, הוא משהו שרוב האנשים מייחלים לו. כולם רוצים להיות בסדר.
למה זה לא מה שאני רוצה עכשיו? למה אני נרתעת מזה כל כך?
בכל מקרה, יהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
