שעות על גבי שעות של בילוי בעיר הגדולה.
אבל.. למי אכפת?
לא אכפת לי שהייתי צריכה להיסחב אחריי אמא שלי בחנויות שאין לי בהן עיניין,
לפגוש את אחותי שחזרה לסופ"ש מהצבא ולהיגרר גם אחרייה,
למי אכפת?
בואו נסתכל על הצד החיובי, האופטימי, למרות כל התוספות שלא אפרט אותן, שמעיקות על ליבי, -
הורידו לי את הגשר.
בהחלט סיבה למסיבה.
סוף סוף האיש שם למעלה תפס קצת שכל.
נו.. האיש מהקומה השנייה במרפאה.
כן, אותו אחד שכבר יותר משנה אומר "בקרוב", כמו סרט בהמשכים: "המשך יבוא".
כרגע אני מוכנה להשתחוות לפנייך.
כי מה הוא כבר הפס מתכת הדק ההוא שאצטרך לשים על שיניי למשך כמה חודשים,
בהשוואה להמצאה הפרימיטיבית ההיא שהסתובבתי איתה יותר משנה?
הפסיקי לדאוג לי. אינני קטנה.
כבר כמעט בת 16 הנני.
הפסיקי לדאוג לי, לפחות קצת,
אינני אותה תינוקת שהייתי.
הפסיקי לדאוג לי. עוד רגע אנהל חיים משלי,
והאמיני לי שאסתדר,
רק הסירי דאגה מליבך,
הרשי לי לחיות את חיי
ולהחליט החלטות בעצמי.
אמא, אמא יקרה שלי,
אינני מבקשת שתפסיקי לדאוג לי לגמריי,
אני מבקשת שתבטחי בי.
לא, זה לא שיר בחרוזים.
לא, זה לא אמור להיות שיר בכלל.
זה.. מחשבות.
ואתם מוזמנים לא להגיב בקשר ל"שיר".
The Butterfly
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Butterfly.