אמאל'א

ישבתי עם שגיא ללמוד למבחן בתרבות שהיה על השבת. היו שם הסברים רבים על חשיבות השבת, מההיבט המשפחתי, הלאומי הרוחני והדתי. ספר מעורר השראה יש לו. היה שם קטע על החשיבות הנפשית, ריגשית ומשפחתית לצאת מהמירוץ ומהעבודה שמשעבדת אותנו, מהמפלצת המאיימת לטרפנו, ולהתרכז במשפחה שלנו. לא לדבר על עבודה או הישגים על שולחן השבת, לא לשאול את הילדים על ההישגים שלהם בבית הספר אלא על החלומות שלהם. להיות ביחד ולהנות מזה. זה גרם לי לחשוב שאולי כדאי להתנתק מהמחשבים בסוף השבוע כדי שנרגיש ביחד.

ביום שישי חזרתי מהקניות וקראתי לילדים לבוא לעוזר לי להביא את המצרכים הביתה. לשגיא היה קשה להתנתק מהמחשב, הוא רצה להספיק עוד רגע ואז קם ורץ אלי, נתקל בחוט והמחשב נפל על הריצפה. הוא המשיך לעבוד עוד כמה דקות אבל אחרי לחיצה אחת מיותרת נפל ולא חזר יותר. כולנו נעצבנו על ליבנו, אבל כעסנו בעיקר על עצמנו והבלאגן של הכבלים של המחשבים במטבח. נזכרתי שלשגיא יש מבחן בחשבון ביום ראשון וביקשתי ממנו להתחיל ללמוד, ואז הוא רצה להגיד לי משהו בשקט, שאף אחד לא ישמע וביקש שלא אכעס. מסתבר שלפני שבועיים נתנו להם עבודה בהיסטוריה על מגלי עולם והוא לא התחיל עדין להכין אותה וההגשה ביום שני. נו טוב, היו אי אלו נזיפות אבל הסברתי לו שעלינו להעריך את גודל העבודה שעומד לפנינו ולחלק את הזמן בין החשבון להיסטוריה. כשהתחיל לחפש חומר באינטרנט המחשב השני שלנו קרס. ניסינו להחיות מחשב מאוד ישן שלנו והוא חזר לחיים אבל בלי אינטרנט. הוא ישב וכתב על המחשב הישן והתחבר לאינטרנט מהקינדל. יצירתיים אנחנו. אבל זה אמר שאין בעצם מחשבים שאפשר לשחק עליהם, לגלוש או לקרוא אימיייל. אלוהים כנראה רצה לעזור לי להתנתק מהמחשבים לקראת שבת.

איך שהוא מכל הבלאגן לא ערכנו שולחן שבת אפילו בניגוד להרגלנו בכל שבוע. פשוט הלכנו לישון באיזה שהוא שלב.

ביום שבת בבוקר שגיא וממיע הולכים לבית הכנסת כחלק מההכנה שלו לבר המצווה. הפעם אני והבנות הצטרפנו אליהם לקריאת התורה. היתה אישה אחת בעזרת הנשים והצטרפתי אליה לסיים את ויקרא. יש משהו נעים בבית הכנסת ביום שבת בבוקר. ואולי זה הספר של שגיא והתיאור של עגנון את בית הכנסת ביום כיפור בעיניו של ילד בן ארבע שגרם לי לראות את הדברים אחרת. להיות יותר פתוחה. אחרי התפילה שגיא קרא את ההפטרה כולה לקהל המשפחתי שלנו והייתי כל כך גאה בו. זה לא קל בכלל עם המנגינה והמילים הנכונות. הפטרת קורח, שמואל שואל את העם אם פשע ואם חטא בהם ובגלל זה הם רוצים מלך, ואז הולך לגלגל לחדש את המלוכה.

חזרנו הביתה, התחלנו לעבוד על השיעורים והייתי חסרת סבלנות לשגיא וירדן התנדבה להסביר לו במקומי. היא עשתה את זה כל כך יפה. התרכזה בשאלות ובפתרונן, היתה סבלנית אליו והוא גמר את כל השאלות בכלום זמן. הוא מאוד מוכשר בחשבון. רואה את התשובה לפני כולנו כשהוא מבין את השאלה. צריך עזרה רק בהבנת הננקרא ובתיבת הסברים. הוא גם עשה את העבודה בהיסטוריה די בקלות לפי המבנה שהגדנו לפני שהתחיל.

ממיע סידר את הבלאגן בחדר העבודה ואני בישלתי. זוהר הלכה לטייל ולא חזרה וכולנו דאגנו. היא פגשה חברה והלכה איתה והתקשרה רק אחרי שעתיים. אמרתי לה שתיקח את הטלפון בכל פעם שהיא יוצאת והסברתי לה שעליה אני סומכת אבל יש סכנות שלא בשליטתה. יותר מאוחר היא שוב יצאה בלי להגיד וחזרה כדי לקחת את הטלפון אבל אז כבר כעסנו עליה. היא לא הבינה למה אנחנו לא רוצים שתלך לטייל לבד. הסברתי לה והצעתי לה לבוא איתה. היא לא רצתה ואמרה שזה לא מקובל שילדה בגילה תלך לטייל עם אמא שלה. אמרתי לה שחבל לי שהיא מקשיבה למה שאחרים חושבים ולא למה שהיא מרגישה ומונעת מעצמה לעשות משהו שהיא אוהבת בגלל מה שאולי יחשבו עליה. ירדן אמרה לה שילדים שנאמנים לעצמם ועשים מה שהם מרגישים שנכון בסופו של דבר נחשבים מגניבים ואלו שרוצים לרצות, פחות. היא הסכימה שנצטרף אליה וירדן וליאור ואני הלכנו איתה לטייל. בדרך פגשנו חברים שלה והיא הצטרפה אליהם. ירדן ליאור ואני המשכנו ודיברנו על הלחץ החברתי הגדול בכיתה של זוהר מול החופש להיות אתה בבית הספר היסודי שלהם באמריקה. זוהר אמרה לי ערב לפני שבאמריקה קיבלו אותה כמו שהיא והיא הרגישה נוח להיות עצמה בעוד שכאן זה לא ככה. אני רוצה שתרגיש ככה בלי קשר למה שקורה סביבה, אבל יודעת שזה מאוד קשה. אחרי 20 דקותזוהר התקשרה אלינו ואמרה שחזרה הביתה ורצתה שנבוא כבר כי הסיפורים שלי על הסכנות ברחוב הפחידו אותה. היא היתה במצב רוח מצויין והחליפה את הכיסוי השחור של הטלפון שלה בכיסוי לבן. היא נראתה הרבה יותר שמחה. 

לזכור מה שחשוב מתוך החיים, לא לשפוט אף אחד על חולשות אלא להושיט לו יד מקבלת ומחזקת. לחגוג כל רגע בחיים שבו כולנו בריאים, ולהתנתק מהעבודה והמחשב לסופי השבוע. להאמין ששום דבר לא יברח או יקרוס והצלחה אמיתית היא מה שאנחנו מרגישים בפנים לגבי עצמנו.

שולחת מכאן חיבוק גדול לחבר הטוב שלי שדות שמאז ועכשיו מלמד אותי על ערך האהבה וה-CARE שעולים על כל דבר אחר. הלוואי ואזכור את זה כל רגע. תמיד.