אני הולכת לכנסים ורואה את המדע מתרחק ממני, רץ קדימה ואני מאחור. אחד היתרונות שהיו לי היה חבורת האנשים שהתקבצה במעבדה שלי שהיה לי מזל גדול לעבוד איתם. למדתי מהם המון ועכשיו הפירות נראים. מאמר אחד בשיפוט, שני ישלח בימים הקרובים ומאמר שלישי עם תוצאות מאוד מלהיבות בשלבים מתקדמים. פעם חשבתי שפרוייקט טוב הוא כזה שמניב מאמר טוב. עכשיו אני יודעת שהמאמר הראשון חשוב, אבל עוד יותר חשובות השאלות שהתוצאות מעלות. כיווני המחקר הבאים. ועלו לנו שאלות מרתקות וכיווני מחקר מבטיחים, אבל החברים האלו שלי עומדים לעזוב אותי והלב שלי נשבר.
אחד היה מראש לתקופת זמן של שנתיים כך שלפחות היה לי זמן להתרגל לעזיבה שלו. אבל השניה - לא חשבתי שתעזוב, חשבתי שתהיה איתנו עוד הרבה זמן. והנה קיבלה הצעה מצויינת מחברה בחוץ ולא הצלחתי להשיג לה הצעה מספיק טובה מהאוניברסיטה. המון חוקרים ניסו להשפיע על האוניברסיטה אבל זה נתקע בדרך למעלה, בדרך למחליטים. סטודנטית נהדרת שהיתה אצלנו שנה רוצה לנסות להגשים את החלום שלה ולהיות רופאה. אני נשארת עם מעט מדי אנשים ועם תחושה של חוסר אונים.
אין במחלקה שלנו תואר ראשון, אז אין לנו מקור טוב לתואר שני. אנחנו מוסד פחות אטרקטיבי מאשר השכנים שלנו ולכן קשה לנו למשוך סטודנטים. זאת הבעיה הכי קשה של המעבדה שלי עכשיו ואני מרגישה שאני לא יכולה לעשות הרבה כרגע כדי לשנות את זה. את כל הבעיות האחרות אנחנו מצליחים לפתור, מתקדמים, מייצרים ממומנים - הייתי רוצה יותר, אבל שמחה במה שיש. רק בגיוס הסטודנטים אני מרגישה שלא התקדמנו כמעט. ועכשיו העזיבה שלה ושלהם משאירה אותי עם תחושה קשה של נטישה.
פרידות קשות לי וגם התחלות חדשות. אני מרגישה שאני עובדת נורא קשה וכל פעם צריכה להתחיל מחדש. קוליגות שלי בתל אביב מלאי סטודנטים ואני מלאה קינאה. אני גם לא מרגישה כל כך טוב פיסית. מערכת העיכול שלי עצבנית מאז בר המצווה. וממיע הלך לבית הכנסת לכל הבוקר ואני לא יודעת אם ככה ימשיכו להראות השבתות שלנו וזה לא מוצא חן בעיני.
יש שינויים לטובה ויש שינויים שלא. יותר מדי שינויים שלא בשבוע אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: