אמאל'א

הדברים של יעקב רז מהדהדים לי כל הזמן בראש.

כדי לפגוש את הילד שלי הייתי צריך להפרד מהילד שהיה לי בראש ומהילד שהרופאים תארו בפני. כך הוא אמר.

כתבתי להתפלל במקום להפרד ותיקנתי. במקור, הוא אמר להרוג. אבל קשה לי עם המילה הזאת.

אני חושבת שכבר שנים שאני נפרדת מבן הזוג שהיה לי בראש, פיסה אחר פיסה, כדי לפגוש את ממיע באמת. אני מוצאת שממיע עולה על זה שהיה לי בראש בהרבה מובנים. אולי גם ממני שהיתה לי בראש אני מתחילה להפרד, ומתחילה לחבב את מי שאני באמת. וגם מהאמא שהיתה לי בראש אני מוכנה להפרד, גם מזו שרציתי תהיה, גם מהכעס והתיסכול על מה שהיתה, כדי לפגוש את מי שהיא. אולי כדי לפגוש את הבת שאני.

מאוד רציתי קירבה לאמא שלי כשהייתי קטנה. רציתי את האהבה שלה, את האישור שלה, את הגאווה שלה בי. זה היה מאוד ברור מה צריך לעשות כדי לקבל אותם - להצליח בכל דבר שאעשה בלי להתאמץ יותר מדי, לכתוב לה פתקים מרגשים על איזו אמא נפלאה היא, ולהיות שמחה. מאוחר יותר הייתי צריכה למצוא בן זוג ולהתחתן ולהביא ילדים. אלו לא דברים יוצאי דופן, הם אפילו די רגילים ובתיכון היה לי די קל להגשים אותם, וגם בצבא ובתואר ראשון. כשדברים השתבשו בשבילי, כשלא מצאתי בן זוג למרות שמאוד רציתי, כשלא הבנתי מה הכיוון המקצועי שלי, הם גם השתבשו מולה. היא לא יכלה לתת לי את המרחב שהייתי צריכה, את ההרגשה שאני בסדר כמו שאני. בשביל זה היו לי חברות ופסיכולוגית. למצוא את הדרך שלי להיות אני ולהרגיש שזה בסדר. אני חושבת שפשוט לא היה לי מקום לידה, לא היה לה מקום לתת לי, כי היא היתה עסוקה כל כך בעצמה, ואני הייתי חלק מהדימוי העצמי שלה. אני, אחותי ואחי. 

ממיע היה התיקון שלי. ההזמנות ללמוד לבטוח במישהו קרוב שרואה אותי באמת. לקח לי הרבה מאוד שנים ללמוד לתת אמון. אני חושבת שאני במקום הרבה יותר טוב מהמקום בו התחלתי. 

שנים מתסכל אותי הקשר עם אמא שלי, שהוא לא קרוב וחם כמו שהייתי רוצה. אני כועסת על עצמי שאני חסרת סבלנות לחוסר סבלנות ולחוסר הגמישות שלה. אני מבואסת מחומות ההגנה שיש לי מולה, שלא מאפשרות לי להגיד לה את אשר בלבי. אני מסננת הרבה, כי אני יודעת שהדברים שלי יהפכו לדברים שלה, שהיא תהיה במרכז - איך מה שאני עוברת משפיע עליה, והרבה פעמים פשוט אין לי כח לזה.

היום אני חושבת שהקשר ביננו לא יכול להיות מה שהייתי רוצה שיהיה, כי היא מי שהיא, ותמיד היתה. היא מרוכזת בעצמה כל כך, שאין לה מקום לתת כמעט לאף אחד ולשום דבר. לצערי אני לא יודעת מה היה בחיים שלה שהפך אותה לכזאת, אבל כזאת היא. ויש בה, בתוך זה גם דברים טובים. שמחת חיים גדולה והנאה מהדברים הקטנים למשל. מעשיות מאוד גדולה ותפישה פרקטית ועניינית, במיוחד כשזה לא נוגע אליה ישירות. היגיון בריא. חוש הומור. היא פשוט לא כל כך אימהית, במובן של לשים את הילדים שלה במרכז ולראות אותם באמת כפי שהם. אני מניחה שהיא לא שונה מהרבה אמהות אחרות, אבל היא אמא שלי ולכן אני לוקחת אותה קצת יותר קשה.

אני מקווה שאני שונה, אני מנסה ללמד את עצמי להיות שונה.

קוץ שים לב - פוסט שלם בלי כעס בכלל. :-)