אמאל'א

(אני שקועה עמוק בתוך כתיבה מקצועית ומאוד רוצה לכתוב פוסט אבל אין לי זמן לפוסט של ממש, אז זאת תהיה יותר תגובה לפוסטים של חגית, כמו מניפה ואמפי על רגעים שגרמו לנו לסמוך על עצמנו.).

מאוד מזדהה עם אמפי שאומרת שעד היום למרות כל ההצלחות, לא יכולה לזהות רגע בו למדה שהיא יכולה לסמוך על עצמה. מבינה גם את הקושי לרשום רשימת הצלחות, ותחושת האי נעימות המתלווה. אני רוצה להסביר איך זה מרגיש מבפנים, אצלי.

כתבתי פיסקה ארוכה שניסתה להסביר, אבל לא העבירה את מה שאני חושבת ומרגישה. אז אנסה להדגים במקום. אני אמא, בת זוג ומדענית. אלו שלושה תחומים מאוד מורכבים ואף אחד מהם לא דומה לתחרות ריצה כי אין בהם חוקים ברורים - כמו החוק שמי שרץ הכי מהר מנצח. הם קצת דומים בכך שסיבולת, גמישות, ויכולת שלא לוותר למרות הקשיים, יכולים לעזור. אני חושבת שבשלושת המהויות האלו שלי, הקושי הגדול ביותר הוא להתמודד מול הגבולות והפחדים שלי, והשמחה הגדולה היא כשהיתרונות שלי מאפשרים לי לעשות דברים יותר נכון.  במילים אחרות - אושר גדול הוא כשאני יכולה לבטא את עצמי, את מה שמיוחד לי ולראות שזה עושה טוב. והאושר הזה בא עם חשש - כי אני יודעת שמאותו מקום של יחוד באים גם כוחות אחרים, שיכולים לפגוע, להרוס ולהגביל. אני מרגישה שהרבה מהחיים שלי אני מנסה לתעל את העוצמות והאנרגיות שיש בי לעשיה מפרה ותומכת, לכוון את האש, שלא תשרוף אלא תחמם. אני חייבת להיות זהירה ולהכריח את עצמי לבדוק את עצמי, כי אני תמיד מרגישה שאני צודקת, גם כשאני טועה. אני מלמדת את עצמי להקשיב, כי הנטיה שלי היא להיות חסרת סבלנות לדברים שלא נראים לי, גם כשהם נכונים. אני גאה בעצמי כשאני הולכת על מה שאני מאמינה בו תוך כדי הקשבה לקולות המתנגדים, ולא תוך כדי אטימת אוזניים. אני גאה בעצמי כשאני מקשיבה לילדים שלי ולממיע ומצליחה להכיל את הבהלה מפני שינוי אפשרי בדרך שראיתי לנו ולהיות מסוגלת להחזיק להם את היד, למרות שאני מפחדת. אני גאה בעצמי כשאני מצליחה להאמין בהם כשהם מפסיקים להאמין בעצמם, למרות שזה אולי הכי קל לי. לא טבעי לי, לא קל לי, לשמוע דברים אחרים ממה שאני מצפה ורוצה לשמוע. יש את מבחן התוצאה ויש את מבחן הדרך, ואני מנסה ללמוד לעמוד גם במבחן הדרך. אני רוצה לסמוך על עצמי שאהיה בת זוג, אמא ובת טובה גם כשלא יהיה קל לי להיות כזאת. אני חושבת שאני בדרך הנכונה, והתחלתי ממקום אחר לגמרי. במדע אני רוצה לדייק אבל להשתמש ביכולת שלי לחבר דברים לכאורה לא קשורים לראיה חדשה של מנגנון מורכב. אני לא יכולה להנות מללכת בדרך שהלכו בה. את זה אני כבר מבינה. אני רוצה להיות סבלנית לעצמי כשאלך בדרך לא סלולה ולשמוח בכל גילוי שאמצא, כי הוא הגילוי שלי, שנובע מהדרך שלי. אפילו אם העולם לא עוצר מלכת כדי להדהם, אני רוצה לעצור ולהנות מההישג. גם אם יום אחד העולם יעצור כדי להדהם, אני רוצה לחייך ולהמשיך ללכת.

אני רוצה ליצור חממה אמיתית לאלו שהולכים איתי - שירגישו כך בדיוק, שהם יכולים ללכת בדרך לא סלולה ולגלות, בדרך שלהם, בקצב שלהם, את הגילויים שלהם. אני רוצה שוליים רחבים לכולנו. ביצירה של השוליים האלו, אני חושבת שאני הכי גאה. השוליים האלו שנוצרים תוך כדי הליכה, עם הרבה מאוד התכוונות פנימית, עוזרים לי לסמוך על עצמי.