אמאל'א

ביום רביעי התעוררתי לקולות זמזום עזים שעלו מהנייד. 53 הודעות במסנג'ר. מהחברה במעבדה של הפוסט שלי. תמונותת פטפוטים, זכרונות. עליתי להודעה הראשונה כדי להבין לשם מה התכנסנו והייתי צריכה לקרוא כמה פעמים כדי להבין.

הבוס נפטר. התקף לב. שלוש בלילה. 

זה זרק אותי למערבולת של זכרונות ורגשות החזיר אותי אחורה, הוביל אותי קדימה. את הפוסט שלא כתבתי במהלך הימים האלו לא אכתוב עכשיו. העליתי שני פוסטים לפייסבוק עם תמונות וסיפורים. קראתי מה חברים אחרים למעבדה כתבו, והתגעגעתי. לימים היפים שהיו לנו שם. לחברות ביננו שנשארה עד היום, אבל אז היתה לי הזכות להפגש איתם יום יום. לדבר איתו כשרציתי. בחיים לא פחדתי ככה ממישהו. הוא אחד האנשים שהכי השפיעו על החיים שלי. הוא העיר אותי מתרדמת לחיים מדעיים. 

את התמונה בראש הבלוג ביקשתי מירדן לצייר לי. היא לא ממש אוהבת אותה, היא חושבת שהיא פשוטה מדי, אבל היא מתארת את מה שהרגשתי. הוא חקר רשתות בקרה גנטית. הרשת שפיצח עבור קיפוד הים היא אחת הכי מתקדמות ומובנות כיום. אבל רשת האנשים שנוצרה במעבדה שלו בעיני לא פחות יפה וחשובה וחלק מהמורשת שלו לדורות הבאים. 

יום לפני כתבתי לו שעיצבתי את המעבדה שלי בתבנית המעבדה שלו. אבל רק אחרי שקראתי את המילים שחברי כתבו הבנתי שלא רק פיסית, גם אינטלקטואלית ואווירתית - אוירה של רעב למדע, לגילוי, להבנה. הדלת שלי תמיד פתוחה ואני תמיד עונה על שאלות, לא משנה כמה אני עסוקה. כשסטודנט בא ושואל - את עסוקה? אפשר להפריע? אני עונה שאני תמיד עסוקה ושיכנס. הבוס תמיד היה פנוי לדבר על מדע. ארבע השנים הראשונות במעבדה שלו היו הטובות בחיים שלי עד אז. הרגשתי שאני בגן עדן. שאני במקום בו תמיד רציתי להיות, בחזית המדע, עם חבורת אנשים מדהימה גם אינטלקטואלית וגם חברית. החברויות האלו נשארו עד היום. אלו הקוליגות שלי. איתם אני כותבת גרנטים משותפים, אליהם אני כותבת כשאני צריכה חוות דעת על מאמר, על כוון מחקר. הם פזורים בכמה יבשות, אבל אנחנו מחוברים. בדיוק כמו בציור. הוא כבר לא כאן, הנפח העצום שהוא תפס התרוקן באחת, זה מרגיש לא אמיתי שהוא לא כאן, אבל אנחנו כאן.

קראתי אתמול ציטוטים מעוררי השראה מסיפרי מדע דימיוני ואחד מהם אמר ששני הדברים הכי משמעותיים שאנחנו יכולים לעשות בחיים האלו הם לאהוב וללמוד, כל השאר, פחות חשובים. בסוף החיים מה שנשאר לאדם הוא מה שלמד ומה שאהב. אריק אהב הרבה ולמד הרבה ואנחנו אהבנו אותו (ושנאנו אותו) ולמדנו ממנו.

אתמול בערב הלכתי עם ממיע לבית הכנסת. רציתי לחזק את האחיזה שלי בעולם שהתערערה. אף פעם לא הייתי בתפילת יום שישי. בהתחלה לא כל כך התחברתי להודיה לאלוהים שאני לא לגמרי מאמינה בו, לא בצורה של נותן ולוקח ומעניש וחונן. אבל לאט לאט השירים והמילים נכנסו לי ללב והעבירו אותי למקום אחר. (אני חייבת להגיד שלשיר את שיר השירים בערב שבת זאת הברקה מדהימה. אי אפשר שלא לחייך ולחשוב על המשך הערב... ). יש כמה דברים טובים בתפילה, לא לפי סדר: היא מזכירה לנו להגיד תודה על מה שיש לנו ולהעריך אותו. היא מזכירה לנו את המקום שלנו בעולם, ואת הדברים שמעבר לרגע הזה ולזה שאחריו. היא מחברת אותנו לאדמה ולשמיים, ולמעגל החיים. היא מזכירה לנו, לפחות לי, את הגבולות הנכונים שלי, את המקום שלי ואת הגבולות מעבר להם הדברים הם לא בשליטה או באחריות שלי. למשל חיים ומוות. למשל בחירות של אנשים אחרים. אני יכולה לעשות כמיטב יכולתי ושום דבר לא ישתנה סביבי, אבל יש משמעות לניסיון וצריך להאמין שיש שינויים שלא נראים לעין. אלוהים, בבקשה תעזרי לאלו שאני לא מצליחה לעזור להם. תהיי איתי כשאנשים הולכים ממני אליך.

התפילה מזכירה לי את המרכז שלי, שהוא לא המאמר או הגרנט שאני כותבת, לא הקורס שאני בונה, לא הריב שלי עם אחותי, לא ההוצאות על הגינה. כל אלו באים וחולפים, ובסופו של דבר אלו בעיות שיפתרו, כשלונות שינחלו, הצלחות שיושגו. המרכז הוא האדם שאני בוחרת להיות. מה שאני לומדת ומי שאני אוהבת. זה אחד הדברים שהתבררו לי כשאבא שלי נפטר, ועלו בי שוב עכשיו. הכל חולף, חוץ מהאדם שאנחנו בוחרים להיות.

עכשיו האדם שאני בוחרת להיות עולה לקחת את הילדים שלי לישון למרות שהייתי רוצה לכתוב עוד מעט.

לילה טוב.