אמאל'א

אני מסתובבת עם כובד בלב בימים האחרונים ומנסה להבין מה בדיוק אני מרגישה. תגובות של קוץ לפוסט האחרון חידדו לי כמה נקודות ורציתי להעביר את הדיאלוג לפוסט כדי לתת לזה מקום.

קוץ כתב: "יש כאלו שמרגישים שהם רוצים להשאיר חותם בעולם. שמרגישים, שאם רק יצליחו - באמת יצליחו - במקצועם, יזכו לאיזושהי תהילת עולם. או בפרסים נחשבים, או יכָּתבו בספר דברי הימים כמי שעשו שינוי אמיתי, ועזרו למין האנושי. נגיד, כמו האיש שימצא תרופה למחלת הסרטן. אבל המצאות כאלה גדולות, שמשנות את כוון ההתפתחות של המין האנושי יש מעט: מהמצאת הגלגל והאופן להבעיר אש - עד למנוע הבעירה הפנימית והמצאת המכוניות והמטוסים המודרניים. אבל כמה ממציאים כאלו יש? הרוב המצאות קטנות, עוד שלב קטן בהתפתחות האבולוציונית הגדולה.כל האנשים האלו, שבתרומתם אינני מזלזל, ישָכחו תוך כמה דורות. ההתקדמות תמחק את גודל ההישג שלהם. אלא שכדי להגיע למקומם, הם נדרשים לוותר על הרבה: על זמן פנוי, על חיי משפחה, על תחביבים, על מנוחה ובטלה, על שעות שינה, על רוגע נפשי. כל אחד, והוִיתורים שלו. אבל זה מה שמתאים לכם, זה מה שאתם רוצים. "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?". גם רוב האנשים לא מצליחים לעשות זאת. יש מצב, שלאחר שה"תהיות העמוקות" תסתיימנה - את תישארי בדיוק עם אותן בחירות,  שבחרת עד היום. וזה לגמרי בסדר."

אני חושבת שהוא עלה על נקודה מאוד חשובה.

אנשים שבוחרים בקריירה תובענית, מאתגרת ומשמעותית, חלק מהבחירה הוא בשל האהבה לדבר עצמו, לעשיה היומיומית, וחלק בשל האימפקט העתידי הפוטנציאלי, אם זה להרוויח הרבה כסף, אם זה לזכות להכרה רחבה, לפרסים או במקרה הכי טוב - להשאיר חותם בעולם, לזכות לתהילת עולם. כמו שאני רואה את זה, אי אפשר לבנות על תהילת עולם, כי לזה זוכים מתי מעט, בודדים בין מיליארדים וזה שילוב של אינטיליגנציה יוצאת דופן, תעוזה ומזל. אי אפשר להמר עם החיים שלנו על תהילת עולם. כסף גדול זה במסלולים אחרים ממילא, אז אני לא מעלה את זה כאן.  הכרה ופרסים? זה מסלול מסוכן. כי תמיד יש מי שנמצא צעד אחד, שניים או עשרה לפניך, ויגרום לכל הישג שלך להיות קטן בהשוואה. הייתי במקום בו הסתובבו כמה חתני פרס נובל במסדרון. הם לא הפסיקו לחקור ולחפש דרכים חדשות במדע אחרי הפרס. הם המשיכו בעבודה היומיומית שלהם. לא כי הפרס לא הספיק להם, אלא כי הם לא היו שם מלכתחילה בגלל הפרס, הם היו שם בגלל הדרך. 

אני חושבת שמדענים אמיתיים, קטנים וגדולים, עושים מדע כי הם רוצים להבין איך העולם עובד. זה לא מניח להם. זה המנוע והמניע ומה שלא נותן להם לישון בלילה ומה שגורם להם להשקיע זמן ואנרגיה במחקר. הם רוצים להבין, הם רוצים למצוא תשובות לשאלות, והם נהנים מהדרך. שנים תהיתי איך זה שאני מרגישה אהבה גדולה ועניין עצום במה שאני עושה, ואחרי שההמאמר מתפרסם אני ממשיכה הלאה לחידה חדשה. באיזה שהוא שלב אני כבר לא רוצה לספר סיפורים שכבר סיפרתי ורוצה לספר סיפורים חדשים. ההנאה היא מהלמידה והגילוי עצמם. ללמוד את התחום ואת הרקע, לעשות ניסויים ולהבין את התוצאות, ולהוסיף פיסה חדשה לפאזל, שכולה שלך. אפילו אם קטנה. אפילו אם אדם אחר היה יכול לעשות את זה. אבל אתה עשית. אתה הוספת. אתה למדת. זה הדבר עצמו, זאת הדרך שהופכת את העשיה המדעית לכל כך מהנה למי שבתוכה. 

כמובן שזה כיף אדיר ועצום כשאוהבים מה שעשית, כשמקבלים הכרה, כשהמאמר מתפרסם, כשאוהבים את ההרצאה וכו'. אבל אלו לא המניע העיקרי, הם הבונוס. אני גם לא אגיד שהם לא משפיעים על בחירת כיוון מחקר. אבל כשהכיוון נבחר, הדרך עצמה קובעת. העשיה עצמה. מדע עושים באהבה או לא עושים בכלל.

יש עוד מרכיב חשוב והוא האנשים שהולכים איתנו בדרך והקשר שלנו איתם. אחד הדברים הכי כיפיים בתפקיד שלי עכשיו הוא עבודת הצוות. עבודה עם אנשים מוכשרים שכל אחד מביא משהו נוסף, ללמוד איך לעבוד איתם ולקבל מהם את התרומה היחודית שלהם, לכוון בלי להגביל. מצד שני, להנחות סטודנטים צעירים ולבנות חממה בה הם לומדים להיות מדענים, לחקור בעצמם. זה נפלא בעיני. אפשר להשוות את המדע לטיפוס הרים. אנחנו מטפסים עליהם כי הם שם, ונהנים מהטיפוס ומההליכה ביחד, מההישג האישי שלנו.

הבוס שלי היה המדען הכי חזק שהיה לי קשר אישי וקרוב איתו. הוא עשה המון והגיע רחוק והשפיע על הרבה אנשים ועלי עמוקות. כשנפטר הרגשתי שנפח עצום בעולם התרוקן והתערערתי לראות שהנפח העצום הזה הוא בעולם שלי, של הסטונדטים שלו, של האנשים הקרובים אליו ובתחום שלו. מעבר למעגלים הקרובים האלו נראה שהפטירה שלו עוררה איוושה במים. לא הדהדה בעיתונים או בחדשות. לא השפיעה כמעט על העולם הרחב. ויש לי תחושה של "זהו?". בניגוד למה שכתבתי עד כאן, לבוס ההכרה היתה מאוד חשובה. הוא אהב את המדע ואת הדבר עצמו אבל הוא רצה להותיר חותמת בעולם. מאוד מאוד רצה. בספר האחרון שלו הוא מתאר את הנושא אותו הוא חקר כהכי חשוב, הכי משמעותי ואומר שנושאים קרובים פחות משפיעים על ההתפתחות וההתמיינות של התאים בעובר. היה לי קשה לקרוא את זה כי למדען אסור להגיד דברים לא מדוייקים כאלו כדי להאדיר את עצמו. זה לא מקצועי וחוטא לאמת ופוגע באמינות שלו. אבל זה היה האיש. הוא גם פגע באנשים שהתחרו בו והתחרה בסטודנטים שיצאו מהמעבדה. הוא היה איש גדול-קטן, גם באישיות וגם במדע. היתה לו בת שלא גידל ובקושי הכיר. היו לו מאהבות רבות מספור. הוא הצליף במילים שלו לעתים בצדק ולעיתים סתם כדי להקטין. 

הרגשות שלי מאוד מעורבים מאז שהוא נפטר. הרגשתי צער עמוק. הרגשתי כעס. הרגשתי מעורערת. הרגשתי שכל מה שכתבתי ואנשים אחרים כתבו עליו, היה חלקי. אני חושבת שהרבה מהעצב הוא זכרון לתקופה המאושרת ביותר במעבדה שלו, כשרק התחלתי, כשעוד לא נפצעתי ממנו ונהניתי כל כך מהאווירה הנפלאה במעבדה. הוא הראה בי אמון מלא בהתחלה. הוא שלח אותי לכנסים לייצג את המעבדה וביקש ממני לכתוב מאמרי סקירה איתו, שנה וחצי אחרי שהגעתי למעבדה, כשבקושי הבנתי מה זה ביולוגיה. הוא האמין בי וביכולת שלי, הוא אמר עלי (לא לי) שאהיה הפוסט דוקית הכי מוצלחת. ואז, דווקא כשהתחלתי לייצר דאטה, אחרי כנס שבו ההרצאה שלי התקבלה בתשואות, אחרי מאמר סקירה אותו כתבתי כמעט לבד, הוא הפנה אלי כתף קרה. את איטית מדי בניסויים, אני לא מסכים עם מה שאת כותבת, ובאופן כללי - את לא מספיק טובה. טיפטף את המסר הזה בכל ערוץ אפשרי. העביר את ההעדפה שלו לאחרים. כשהזמן התקדם התחיל לשאול - מתי את עוזבת? הוא ידע שאנשים מתייעצים בי, מקשיבים לי, הוא ידע שאני אומרת מה שאני חושבת. הוא רצה שאעזוב. לזכותו יאמר שאפשר לי להשאר כמה שבחרתי, ושילם לי משכורת מצויינת עד הרגע האחרון, למרות כל זה. התעקשתי להכניס סטטיסטיקות למאמרים שלנו כנגד הרצון שלו. כל מילה, כל תמונה היתה מלחמה. לפעמים הוא צדק, לפעמים הוא טעה, אבל בכל מקרה זה כאב נורא והיה מלווה באיומים מרומזים, שאם לא אסכים איתו המאמר לא יתפרסם. מאוד חשובות היו לי העינים שלו ואיך הוא רואה אותי ומה הוא חושב עלי. אבל כשהבנתי שהוא משתמש בזה כדי לתמרן אותי ריגשית פשוט הפסקתי להאמין לו, לטוב ולרע. וזה עצוב לי. הייתי רוצה לשמוע ממנו מה הוא באמת חשב עלי, בתקווה שזה היה חיובי. במסיבת הפרידה שלי התכווצתי כשהוא התחיל בנאום שלו כי המחמאות שהיה מחלק בהזדמנויות שכאלו היו לרוב מחמאות עצמיות עם עלבון עדין לזה שהולך. הוא הפתיע אותי מאוד ואמר שהוא למד ממני. אני חושבת שזאת המחמאה הכי אמיתית שקיבלתי ממנו. 

אני חושבת שהמסקנה שלי מכל זה, היא שאנחנו צריכים להיות שלמים עם עצמנו בכל צעד שאנחנו עושים, כדי שלא משנה מה תהיה התוצאה, לא נרגיש שויתרנו על משהו חשוב לעצמנו או פגענו במישהו או לקחנו קרדיט שלא הגיע לנו. ממיע אומר קדיש על הבוס, שהיה יהודי, כל בוקר כשהוא הולך לסליחות. אני מקווה שבקרוב אמצא בעצמי את היכולת לסלוח לבוס על מה שאמר ועשה ולעצמי על מה שהרגשתי והדרך בה הגבתי שהרגישה לי פחדנית. אני יודעת שבעיקר לעצמי כי כולם סביבי חשבו שאני מאוד אמיצה, אבל אני יודעת מתי אני אמיצה ומתי אני פוחדת. וגם לי לפעמים מותר לפחד.

אמפי! אני חושבת שהתקדמתי כאן! 

תודה קוץ, על הטריגר לפוסט הזה.