אמאל'א

החתול שלנו מת.

הוא נעלם לפני שבוע וחצי ובהתחלה חשבנו שהוא רק הלך ויחזור. בשבוע שעבר כבר התחלנו לדאוג ולחפש אותו. פרסמנו תמונה שלו בתפוצה של הישוב. לפני יומיים אמא של אחת החברות של זוהר התקשרה להגיד שראתה אותו ליד הבית שלנו, שוכב ועיף. חיפשנו אותו שם. שמנו לו מים ואוכל. קראנו לו והוא לא ענה.

אתמול הוא חזר תשוש לגמרי ומיד לקחנו אותו לוטרינר. חסימת דרכי השתן ומצב כללי ירוד. היא פתחה לו את החסימה וחיברה אותו לנוזלים, אבל האשלגן בדם שלו היה גבוה מדי והוא מת בלילה מדום לב.

בבוקר ראיתי שהתקשרו בשלוש לפנות בוקר ומיד התקשרתי אליהם. הבחור בקבלה לא ממש ידע מה קורה אז שלחתי לבדוק אם הוא חי. הוא חזר והצטער לבשר לי שלא. הוטרינר התקשר מיד אחרי כך להסביר לי מה קרה. שאלו אותנו אם לשרוף אותו או שאנחנו רוצים לקבור אותו. ממיע אמר שנקבור וחפר לו בור עמוק בחצר. נסענו להביא אותו.

הוא היה כבד. כשפתחנו את השקית ראינו שהוא עדין מחובר לקטטר ולאינפוזיה. הוצאנו את החוטים כדי שלא יפריעו לו. הוא נראה בדיוק כמוהו, רק מת. בכינו שנינו. 

ליאור לא ממש קולט, הוא יותר קלט שאני בכיתי. הילדים האחרים בכו ומבקשים חתול דומה. יש לנו שני חתולים שאמצו אותנו אבל אני לא קשורה אליהם בכלל. 

את מיטנס ממש אהבתי. קשה לי להאמין שלא אראה אותו יותר. תשע וקצת שנים שהוא איתנו, בא איתנו מארה"ב לכאן. אהב את המרחבים שליד הבית, שבסופו של דבר אליהם נעלם. אני לא מבינה למה הוא חזר כל כך מאוחר, על סף מוות. אם היה מקדים בכמה ימים היינו אולי מצליחים להציל אותו. אם היינו מחפשים ברצינות יותר מוקדם. לא חשבנו שקרה לו משהו כזה. לא העלנו בדעתינו. זה תמיד הדבר שאתה לא מצפה לו שמפיל אותך.

הוא היה חתול מקסים. רגוע, נעים, מלא הוד מיוחד של חתול פרוותי. איזה מזל שהוא בחר בנו, חבל לי כל כך שהלך בלי לתת לנו הזדמנות להציל אותו. אם רק הייתי יודעת.