אמאל'א

התכוונתי ברצינות לקחת חופש ולהיות בשקט עם הילדים ואז חזר המאמר מבוייש עם דחיה.

הם אמרו שהמאמר מאוד מעניין אבל לא הוכחנו מספיק, כולל טענה מאוד בסיסית במאמר שעליה הכל עומד. דווקא לטענה הזאת לא היה להם ניסוי להציע - כי אין ניסוי ברור. הם הוסיפו רשימת ניסויים מכאן עד הודעה חדשה שכולם לגמרי אפשריים, אבל את ניסויי הניסויים אנחנו צריכים למצוא בעצמנו. בגלל זה הדחיה.

מסתבר שיש 4 סוגי תגובה ואנחנו קיבלנו את הכי קשה, זאת שאחריה בעצם לא אמורה להיות תקווה. אבל יש לנו תקווה. קטנה אבל קיימת. שבע זה מספר מזל. יש לנו ארנב, שלא בדקנו, בכובע. אתמול בלילה במשך 4 שעות כתבתי מכתב תודה ובקשה - אמרתי שאני חושבת שהארנב יוכיח והצעתי לעשות את כל הניסויים המבוקשים. העורך ענה תוך 5 דקות שהוא שמח שלא התייאשתי וכן, אם אני חושבת שאני יכולה להוכיח אז הוא ישמח לקרוא את זה שוב. את התשובה המיידית קראתי רק היום בשש בבוקר כי מיד אחרי שליחת המכתב ב11 בלילה חזרתי הביתה בלי לפתוח מחשב. 

לא, לא ישנתי הרבה בלילה.

אם לא הייתי הופכת את המאמר הראשון שלנו מדחיה לקבלה אולי הייתי יותר מיואשת עכשיו, אבל על סמך ניסיון העבר אני רק קצת מיואשת. בכל זאת קצת התקדמנו, זיהינו את נקודות החולשה הבולטות ואנחנו יודעות איך להתקדם מכאן, פחות או יותר. ההר שעומד לפנינו מזוהה וגם חלק מהשבילים לטפס עליו. לא השביל שמוביל לפיסגה, זה לוט בערפל ולא בטוח שנמצא, אבל ההר שם וצריך לטפס עליו, כי אם לא נתחיל בטוח לא נגיע. שבילים הם אובר-רייטד.

עכשיו בכל זאת אצמד לתוכנית המקורית ואלך הביתה, כי ממילא היום אין יותר מדי שאני יכולה לעשות...

צריך לדעת להרפות, לנוח ולהתחזק לפני שמתחילים מחדש. הצוות שלי מקסים ומדהים כאחד, כל כך מקל לצעוד ביחד עם אנשים כאלו.

תוספת מאוחרת - אנחנו עדיין עצובים בגלל מיטנס, הרבה יותר מאשר בגלל המאמר.