אמאל'א

כשהיא מחייכת גם אני מחייכת וכשהיא עצובה אני לא מבינה, איך אפשר להיות עצובה? כשאת הילדה הכי יפה בגן....

איזה שיר יפה. אני חושבת שאחד הדברים הכי לא מובנים מאליהם הוא אנשים ששמחים בשמחתך ועצובים איתך כשאתה נופל. אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי בזה וכמעט שלא האמנתי שזה אמיתי. מישהו שיצאתי איתו פגע בי והשותפה שלי לחדר באוניברסיטה ממש נעצבה בשבילי. זה היה אמיתי, בלי שמץ של שמחה לאיד או אמרתי לך או כלום, פשוט עצובה כי עצוב לי. היו לי חברות אהובות גם לפניה, אבל משהו בה היה אחר ואפשר לי לבטוח בה בכל לבי. היא פשוט ראתה אותי באמת.

גם ממיע כזה והשבוע גיליתי עוד כמה אנשים סביבי שהם כאלו בעיקבות הדחיה. חברה שהתקשרה לעודד, קוליגה ששמח שבכלל עברתי לשיפוט ומיד התחיל לחשוב איך הוא יכול לעזור לי להתגבר על הביקורת של השופטים. אני חייבת להודות שזה מפתיע אותי כשזה קורה. מפתיע אותי גם כששמחים בשמחתי. יש לי מחלקה מדהימה מהבחינה הזאת. הם כל כך אהובים עלי שגם אני שמחה בשמחתם, בלי לזייף.

לאמא שלי עדיין לא סיפרתי שהמאמר נדחה. היא היחידה שאמרה לי בשבוע שעבר, נו לא נורא, זה חתול, יש לכם עוד חתולים. אמא שלי לא שמחה כשאני מצליחה ולא עצובה כשאני נכשלת. אני לא יודעת מה היא מרגישה רק יודעת שלדבר איתה על הצלחה או כשלון גורם לי להרגיש רע אחרי זה, אז אני משתדלת למעט. אבא שלי היה אחר. בפעם הראשונה שהרציתי בהרצאה מוזמנת בכנס הוא ביקש ממני את הכתובת של הכנס באינטרנט כדי שיוכל לראות את השם שלי ושאל מה זה ורצה כל כך להבין. כשטיילתי בארה"ב הוא קנה מפה וסימן את המסלול שלי. הוא היה מתקשר לפני כל מבחן שלי באוניברסיטה ומשאיר הודעה. הוא לגמרי חיפה עליה כשהיה בחיים עד שאפילו לא שמתי לב שזה רק הוא. אבא שלי היה כל כך מעורב ריגשית בהצלחות ובכשלונות שלי שזה היה ממש עצוב לספר לו שלא הצלחתי. אני זוכרת שסיפרתי לו שאני חוששת מהכנס הראשון שלי והוא אמר לי "תעשי את עצמך גיבורה וכולם יפחדו ממך". הוא אמר שכולם מתרגשים וחוששים, אפילו האנשים הכי חזקים וצריך ללמוד להתמודד עם זה. אלו דברים שבחיים לא אשכח.

אני חושבת שהיא כועסת עלי. אני חושבת שפעם היא היתה יותר חמה כלפי אבל היחס שלה השתנה. תמיד היינו רבות, זה לא חדש, אבל היה ביננו חום פעם ולא עוד. אני חושבת שהיא כועסת עלי כי היא מרגישה שנטשתי אותה כי באיזה שהוא שלב בחרתי בי ובממיע. אני אפילו זוכרת מתי זה היה. היא באה לבקר אותנו בארה"ב ביום בו זוהר נולדה. אני זוכרת את עצמי, כמה ימים אחרי לידה, מסתובבת איתה בעיר עם עגלה כדי שלא ישעמם לה. אני זוכרת אותה חסרת סבלנות וביקורתית כלפי המסעדות אליהן לקחנו אותה, כלפי ממיע. אני זוכרת שהעלתה השערה שאולי ממיע מקנא בי בגלל שאני מצליחה. זה כל כך לא הוא. אני זוכרת שחיפשתי לה טיול לשישה ימים כדי לנוח ממנה. אני חושבת שזאת היתה נקודת המפנה. היום אני מבינה הרבה יותר, אז זה היה מין חוש השרדות - הבנתי שאני צריכה לבחור ובחרתי בנו, בממיע ובי. זה היה לפני 12 שנים, עוד לפני שאבי נפטר. אמא שלי מרוכזת בעצמה ואני הייתי המראה שלה. כמו בספר הדילמה של הילד המחונן (או הרגיש מדי). זאת הייתי אני וזאת היתה היא ואני בחרתי.

אני הולכת לראות את הפרק השישי של משחקי הכס עם הילדים שלי עכשיו.