אמאל'א

זה שהולך על החבל, אסור לו לחשוב על הקהל שעומד למטה. אסור לו לחשוב על המרחק מהאדמה או על כאב הנפילה. זה שהולך על החבל, צריך להתרכז בצעד הבא על החבל ובאיזון הנכון. הוא צריך לדעת מאין בא ולאן הוא הולך, ולא להפסיק לנוע קדימה, אל המטרה.

וזה לא קל.

לכתוב גרנט זה ללכת על חבל גבוה בלי רשת. להסביר מאיפה אנחנו יוצאים ולאן הלכנו הולכים ולמה אנחנו חושבים שנגיע למרות שאף אחד אחר לא הלך על החבל הזה. למרות שהחבל בעצם עדיין לא קיים. למה כל כך חשוב להגיע לצד השני ומה זה יתן לעולם. צריך להסביר גם ממה החבל צריך להעשות, ואיך לעגן אותו בצד הידוע ואיך נצליח לצלוח אותו כדי להגיע לצד הלא ידוע. צריך לשכנע שאנחנו יודעים ללכת על חבלים לא קיימים וליצור הבנה מהרבה צעדים נפרדים. 

זה לא פשוט. זה לא קצר. יש זמן לשמוע את כל הספקות וכל הפחדים וכל הקולות האחרים. כל בוקר אני הולכת הצידה לדברים קטנים אחרים לפני שאני מעזה לעבוד על אומנות יצירת החבל. אני נכנסת לעולמות פחות ידועים לי, אבל נחקרים לא מעט בדרכים אחרות. אני צריכה להבין מספיק כדי להצביע על חורים בהבנה שאני יכולה למלא בהסתכלות היחודית לי ובכלים שיש במערכת שלנו. 

אני כל הזמן נתקלת בגבולות שלי. אני לא יודעת מספיק על מה שעוד לא עשיתי. אני כל הזמן מרגישה קטנה ומפוחדת, למרות שאני לא נתפסת ככה על ידי אחרים. דווקא כשכשאני מרגישה הכי קטנה ולא יודעת שאפשר, אנשים באים ומבקשים להעזר במומחיות שלי, בדברים שאני יודעת. המומחיות שלי היא הבית הבטוח ממנו אני יוצאת כדי למצוא דרכים חדשות בתוך הלא ידוע לי העצום אליו אני נכנסת, לתוך הבית הבטוח לאנשים אחרים אותו אני לא מכירה ורוצה להוסיף לו צבעים חדשים. 

אבל אסור לי לחשוב על הקהל, או על המרחק מהאדמה או על כאב הנפילה, רק לדעת מאיפה אני באה, לאן אני הולכת ולמה. זה צריך להספיק.

יצאנו לנופש ליד הכנרת. השארנו את המחשבים בבית כדי להתנתק. זה היה צעד מבעית מעט, אבל חיוני. בבוקר הנופש הרגשתי שדמנטור יושב עלי, אבל כשיצאנו מהבית והתחלנו לסוע הדמנטור לא המשיך איתנו. הגענו והמקום לא נראה כמו בתמונות, אבל נחמד מספיק. מיהרנו וירדנו לכנרת. אין תשלום כניסה לחופים הציבוריים, רק 6 ש"ח לשעת חניה. די משמח. הלכנו לחוף צינברי והיה ממש כיף. נשארנו לראות את השקיעה. יפה הכנרת ויפה השקיעה. 

למחרת נסענו לאגמון החולה. איכשהו הצלחתי לא להיות שם אף פעם. נכנסנו לעופוריה - תצוגות על היסטורית האדם באגם ובעלי החיים גם + סרט ארבעה מימדי בו בנוסף לתלת מימדיות, הכסאות נעים ורוח נושבת כשהציפורים עפות. הסיור היה מאוד נחמד אחרי שידענו להעריך את מה שאנחנו רואים. הייתי מאושרת וממיע היה מוטרד. מסתבר שכשהדמנטור ישב עלי הייתי די מגעילה כלפיו, והוא סחב כמה פגיעות לפני. אז חצי לילה דיברנו כמו בשיר - מילים חדות כסכין. בסופו של דבר הבנתי דבר אחד - הוא לא יודע שאני אוהבת אותו ואני לא יודעת שהוא אוהב אותי. לא כל הזמן. אנחנו לא בטוחים בזה. מזה נובע רוב הכאב בקשר שלנו. אם היינו יודעים כל הזמן, כמו שאני והילדים יודעים, היה הרבה יותר פשוט. זה כמובן קצת יותר מורכב, אבל זה הבסיס. בסופו של לילה היה חיבוק והתקרבות גדולה. נזכרתי בפעם הקודמת שכתבתי כאן על שיחה כזאת, זה היה ביום ההולדת שלי ביוני. כמו מניפה שאלה אותי למה אנחנו לא עושים את זה יותר, את השיחות האלו. אני חושבת שצריך לדבר על הדברים האלו שבעומק הנשמה, בטוב, אבל זה לא פשוט.

בבוקר היום השלישי הלכנו לבריכה. זאת היתה בריכונת ובעקבות שגיא עשינו מערבולת בבריכה על ידי הקפות חוזרות. זה היה מצחיק וחמוד וכולנו עשינו את זה ביחד. וזה היה כיף. אחרי זה הילדים חזרו לצימר ואני נשארתי עם ממיע וגם זה היה כיף.

או אז נסענו להר מירון למסלול הפיסגה. מסלולון, הייתי אומרת. מאוד יפה קריר וירוק שם. הילדים רטנו על הצעידה. קילומטר וחצי! אנחנו היינו קורעים את המדבר בגילם! בסופו של דבר הם הודו שדווקא היה כיף. פגשנו איש נחמד עם שלוש בנות שחלק איתנו את התה שלו. איזה רעיון נחמד, קנקן תה באמצע המירון. 

בבוקר היום האחרון שוב עשינו מערבולת בבריכה ונסענו להר תבור. להגיע לשם היה קצת מפחיד, כביש מאוד מפותל. מסלול פיסגה, שני קילומטר הפעם.הילדים התרגלו ואפילו לא התלוננו לשם שינוי. לפי המדריך היינו אמורים לקבל מכת נוף - מהנופים המרהיבים בישראל. מאוד יפה, אבל מכה לא קיבלנו. 

זה היה נפלא. ארבעה ימים של חסד, כולל הריב. נזכרתי כמה כיף זה להתנתק מהשיגרה ולהיות ביחד, בחלל אחד קטן. בבית שלנו כל אחד נבלע במכשיר האלקטרוני שלו, ויש כל כך הרבה מקום לכולנו, כמעט יותר מדי מקום. המחשב שלי בבית מזכיר לי את כל מה שאני צריכה לעשות ולא עושה. בנוסף יש את הכביסה, הכלים והבישולים. איך שאני נכנסת הביתה אני רואה רשימות והן משבשות לי את הראיה המערכתית. 

ביום שישי הם פירקו את הסוכה, קטפו זיתים מהעץ וניקו את החצר. אני בישלתי כאילו אין מחר. החלטתי לאפשר לעצמי לעבוד בבית בפרקי זמן מוגבלים על דברים שלא דורשים כתיבה. הרצאות לקורס והרצאה לכנס. זה היה חיובי וגם באו לי רעיונות טובים. 

מחר מתחיל אחרי החגים. בעוד שבוע הסמסטר מתחיל. כנראה יהיה קורס, כנס, אירוח אורחת, גרנט גדול, שני כנסים בחול ואולי טיסה לראיון לגרנט, אם נעבור שלב. השקט שלפני הסערה עומד להגמר. מאחלת לעצמי לפחד פחות ולשמוח יותר, לתת לעצמי להנות מההרצאות שאני מעבירה במקום לפחד. לקבל את המקום שלי בעולם ואת עצמי בתוך המקום הזה. שבוע טוב ושנה טובה שיהיו! 

ביום כיפור היה משחרר להתוודות על רשימה ארוכה של חטאים, אשמתי, בגדתי וכו'. לזכור שאנחנו לא אמורים להיות מושלמים ואנחנו ראויים לסליחה. אמרו לי אחר כך שהחטא שעושה לי צביטה בלב הוא זה שאני צריכה לתת עליו את הדעת, שדורש עוד עבודה.

קינאה, שינאה ותחרות.

ממיע אמר לי אחר כך שהרב הדגיש בקולו את שלושת אלו, להגיד שאלו חטאים שצובטים לא רק לי בלב אלא גם לאחרים. לא שמתי לב לזה אבל אני מאמינה לו. אנחנו לא נדרשים לשקר כדי להתקיים או לבגוד. אבל כל יום אני נתקלת בהצלחה של אחרים ורוצה לשמוח בשבילם ואיתם ולא להצטער בשבילי. אני נמצאת בשני הצדדים, לפעמים זה בצד המבשר על הבשורות הטובות ולפעמים בצד השומע. הלוואי והיתה בי גדלות רוח לשמוח בצורה נקייה מבלי שיצבוט לי בלב.

אני רוצה להמשיך להשתדל אבל להפסיק להתחרות. אני רוצה להמשיך לשאוף להיות מדענית טובה מבלי להשוות את עצמי לאחרים מבלי למדוד את קצב ההתקדמות וגודל העשיה כל הזמן. אני רוצה להנות ולטפח את היכולות של הילדים שלי מבלי למדוד אותם או לשפוט אותם. אני חושבת שזה בא ביחד, ההתייחסות שלי לעצמי ולהתקדמות שלי וההתייחסות שלי לילדים. 

ברגשות לא נכון להלחם, זה חונק ומעצים אותם. אני מתביישת להודות בקינאה ובהפסד. מוצאת תירוצים כדי שלא להרגיש את הכאב. אין לי כח למאבק הזה יותר ואני חושבת שהוא לא נכון. 

אני אוהבת את המאמרים שיצאו מהמעבדה שלי ואת ההתקדמות של הסטודנטים שלי, אבל תמיד יש את השאלה הזאת - האם במה שאני עושה יש משמעות? כשאני מקבלת חיזוקים מבחוץ יותר קל לי להאמין בזה שיש משמעות, אבל יש תקופות שהספקות גדולים. כשיש מעט סטודנטים והמעבדה של הקוליגה שלי מלאה, כשמאמר נדחה כשלקוליגה אחרת  מאמר התקבל. הספקות האלו גורמים לי לסבל ולפיקפוק. 

קינאה, שינאה ותחרות.

הלוואי והיה לי מספיק בעיני כדי לא לקנא, לא לשנוא (גם לא את עצמי) ולא להתחרות. הלוואי והיה לי מספיק בעיני ולא הייתי צריכה את הקינאה או התחרות כדי להתאמץ ולהתקדם. הלוואי והיתה בי יותר אהבה, לעצמי ולמה שאני יוצרת. אולי אהבת ושימחת חינם הן המפתח. מאחלת לעצמי לתת לעצמי לאהוב ולשמוח יותר, אני מרגישה שמשם תבוא הגאולה האישית שלי.

שנה טובה שתהיה לכולנו ומועדים לשמחה ולאהבה.