אמאל'א

כל כך הרבה סערות קטנות חלפו מאז הפוסט האחרון והשאירו אותי אילמת משהו. מחפשת איפה להתחיל כדי למצוא את החיבור שלי לכאן.

אנחנו מתכוננים לבר המצווה של הגדול, קייטרינג, הפטרה, בית כנסת, והמצגת. המצגת בה אני מנסה להכניס את שלוש עשרה השנים האחרונות בקורות המשפחה שלנו דרך העיניים שלו. מסתכלת על תמונות מארה"ב ונזכרת. אנחנו כל הזמן מחייכים בתמונות. אני זוכרת שלא היה קל, אבל אני זוכרת גם שאלו היו שנים מופלאות. הגדול אהב מאוד לגו, ונסענו פעמיים ללגו לנד. ואז התחיל לאהוב את מערכת השמש והלכנו למצפה כוכבים, ולמסיבת צפיה בכוכבים במדבר וליום הפתוח של JPL (מעבדת הנעה סילונית של נאסא) ונפתחו לנו השמיים והלב. ובדרך נסענו גם לגן החיות בסן דייגו, ולסן פרנציסקו ולסיאטל וונקובר ולפארק עץ יהושוע, ולפארקים הגדולים ולניו פורט ביץ' ולעוד כל כך הרבה מקומות. מה הרגיש שם כל כך נכון וכל כך לא שלם? משהו בחיים שם, היה הפוך מכאן. קראתי פסיכולוג שכתב: למרות שיש כאן אנשים מאוד איכותיים, אנחנו נגועים בקונפורמיות חזקה ועדריות מצד אחד, מול חוסר קבלה של סמכות וסדר מצד שני. יש צוו מחמיר להיות כמו כולם, ואין חשש מתוצאות התנהגות פוגענית. תמונה של עדר קרנפים עולה בדימיון. יש לי זכרונות של עדר כזה מכל זוית אפשרית, מהצד, מבפנים וכמטרה. הייתי בטוחה שככה זה בחיים. אבל שם, בבית הספר של הילדים ראיתי התנהלות אחרת. ראיתי מורים מכבדים ילדים באשר הם ומלמדים ילדים לקבל את המרחב האנושי הקיים בו כל אחד הוא אחר. פחדתי על הילדים שלי והשתחררתי מהפחד. הרגשתי בטוחה בשבילם. לא היה שם רק טוב. המרחב האנושי היה קשה לי בהתחלה והרגיש לי כמו ניכור. אבל התרגלתי עם השנים והרגשתי יותר נוח, כל עוד אני שומרת על גבולות ברורים ביני לבינם. היו לי שם חברות נפש מופלאות שאף פעם לא ביקרו בבית שלי. בעבודה הייתי חלק ממשהו גדול, כמעט גדול מהחיים, שלא היה לרגע שלי. עכשיו אני בונה את העולם שלי ובודקת - האם זה העולם בו אני רוצה לחיות? האם הפכתי לאדם הנכון בשבילי? (בי המשפט הזה מעורר חיוך.). מה איבדתי בדרך שאני רוצה לשמור?

אתמול היה לנו יום שישי אחר מכל ימי השישי האחרים. בימי שישי אנחנו עושים קניות בבוקר ואז מנקים את הבית ומבשלים, עושים קידוש ומתפרקים באפיסת כוחות.

הפעם באה מנקה ביום חמישי וכשחזרתי הביתה בערב הרגשתי איך הנקיון של הבית מקל לי על הלב. ממיע לקח את ליאור וירדן לקניות ביום חמישי ואני נשארתי ללמוד עם הגדול למבחן במדעים. ההכנות לבר המצווה עשו לו טוב אני חושבת. אני רואה איך הוא מרגיש יותר בטוח בעצמו ומנסה יותר. הוא אמר לי שהוא מרגיש טוב לקראת המבחן הזה ושהוא רוצה לקבל בו ציון גבוה. לשמוע ממנו מילים כאלו זה אושר גדול.

ביום שישי שלחנו את הילדים לדרכם וישבנו לשתות קפה, לאכול טוסט ולקרוא. כמעט שעה של כיף על הבוקר! :-)

ואז נסענו לבריכה ועשינו מנוי לשלושת חודשים הקיץ, ומשם לסיפריה להשאיל לזוהר ספר שתוכל לקרוא, ומשם לבדוק את הקייטרינג לבר המצווה שגם קנינו ממנו אוכל לשבת. כשחזרנו הביתה ראיתי שהגדול קיבל 85 במבחן בתנ"ך. אושר גדול, זה לא הציון עצמו כמו מה שהוא מסמל בעיני  - את ההתגברות שלו על הקשיים שכל כך הבעיתו אותו. במבחן הראשון השנה הוא קיבל 28, בשני 60, ועכשיו 85. תנ"ך בשבילו הוא קושי גדול, בגלל העיברית בכלל והעיברית המקראית בפרט. אבל הסיפורים, כל כך יפים, ואנחנו יושבים וקוראים ומדברים על השאלות ואני כל כך נהנית ללמוד איתו. תמיד אהבתי תנ"ך ואני חושבת שהצלחנו להעביר את האהבה שלנו אליו.

הבית היה נקי והיה לנו אוכל לשבת אז יכולנו לעשות דברים אחרים פתאום. ממיע נרדם ואני עבדתי על המצגת. המצגת לבר המצווה, לא מצגת להרצאה, לא מאמר. תמונות חיינו. הסיפור שלנו. הרגעים הטובים והרעים. אנחנו כל הזמן מחייכים בתמונות. ואני כבר לא זוכרת בדיוק איך זה הרגיש בתוך. יש לנו כל כך הרבה תמונות, כל כך הרבה רגעים. עשינו כל כך הרבה בשנים האלו, חיינו בכזאת אינטנסיביות. שלושת ישנו באותו חדר והיו כל הזמן ביחד. אנחנו כל הזמן מתחבקים, כולנו. כל הזמן מחובקים. משפחה דביקה. :-)

יצאתי לטיול ברגל. אני מאוד אוהבת הליכות ארוכות בהן אני יכולה לאוורר את המחשבות והרגש. כמעט ולא מוצאת זמן להליכות כאלו. גם זוהר אוהבת אותן, והיא היתה בהליכה כזאת בעצמה, וקראה לי מרחוק. חשבתי שהשבוע לא יצא לי לדבר איתה מלב אל לב ושזו הזדמנות טובה. עברנו דרך בתים יפים וירוקים ומאחד הבתים שמעתי מוסיקה קלאסית. נזכרתי שאני אוהבת מוסיקה קלאסית. שאני אוהבת את ההרגשה שהיא מביאה. זוהר הביאה לי סביון וביקשה שאביע משאלה. ביקשתי שהבר מצווה תעבור בשלום, ונשפתי, חלק מהמצנחים עפו וחלק נשארו. אמרתי לה שנראה לי שנשארה לי עוד משאלה. אז ביקשתי שהמאמר שאנחנו עובדות על התיקונים שלו יתקבל. נשפתי, חלק מהמצנחים עפו וחלק עדיין נשארו. עוד משאלה. ביקשתי שהמאמר השני שלנו יתקבל גם הוא. עדיין לא כולם עפו. ביקשתי שנצליח לעשות תרבית של עוברי כוכבי ים, הכוכב החדש שלנו. הפעם דאגנו שתינו להעיף את על המצנחים הסוררים. זוהר ביקשה בריאות לכולנו ונשפה, ונשארו. אז ביקשה שזה שהיא אוהבת יחזיר לה אהבה ונשפה, ונשראו. ואז ביקשה קיץ כיפי. אמרתי לה תודה שביקשה בריאות לכולנו כי זאת המשאלה הכי חשובה. דיברנו על קסם ועל משאלות, ועל אהבה ומה היא אוהבת במי שהיא אוהבת. היא קטפה לנו שני עלים ואמרה שאנחנו יכולות לבקש עוד. אז ביקשתי בריאות וקיץ כיפי, כי מגיע לנו ולה. דיברנו על בחינות איתור של מחוננים והיא אמרה שאף מבחן לא איתר אותה אז היא לא חושבת שזה עומד לקרות. אמרתי לה שהמבחנים מפספסים אותה כי יש לה בעיה בקריאה והמבחנים לא חכמים מספיק כדי להתגבר על זה. אמרתי לה שמה שאנחנו מלמדים אותה בבית על הטבע הוא יותר ממה שהילדים לומדים באורנים. היא אמרה שהיתה רוצה לקרוא מהר יותר, כמו השאר. הזכרתי לה שהיא אמרה לי שהיא יודעת שהיא קוראת לאט אבל היא מבינה מצויין ועונה על השאלות מעולה. היא אמרה שבכל זאת היתה רוצה לקרוא מהר יותר. שאלתי אותה אם היא יודעת מה היא צריכה לעשות כדי לקרוא יותר מהר. והיא אמרה "להתאמן". אמרתי לה שהאדם היחיד שיכול לעזור לה בזה הוא היא עצמה. אני יכולה להזכיר לה לקרוא אבל זה חייב לבוא ממנה. שאלתי אותה מה אני יכולה לעשות כדי לעזור. היא אמרה - תבחני אותי. שאלתי אותה כמה דפים היא חושבת שהיא יכולה לקרוא בלי שזה יהיה קשה מדי. היא חשברה ואמרה - שניים. ואז שאלה - ציפית שאגיד יותר? אמרתי לה שציפיתי שתגיד מה היא חושבת שהיא מסוגלת. שאם היתה אומרת עשרה אני יודעת שזה היה כל כך מפחיד אותה שהיתה עושה הכל כדי להתחמק מזה ואני רוצה שהיא תגדיר לעצמה יעד קצת קשה אבל לא קשה מדי. ואני רוצה שתתמיד. זה היה טיול מאוד מלמד, אני חושבת שלשתינו. בטוח שהיה מקרב ומחזק.

אז היום שמתי את המיסה של באך בבוקר. ואחר כך קונצ'רטו לפסנתר של מוצארט. הם באמת צובעים את כל הבית בצבע אחר. עבדתי על המצגת. זוהר עשתה שיעורים בחשבון ולשון ועזרתי לה כמו שהייתי רוצה תמיד. בלי כעס, בכיף ועודדתי אותה לעבודה עצמאית. היא אמרה שהיתה רוצה שתמיד אעזור לה ככה. היא הזכירה לי שהיא רוצה לקרוא וישבה וקראה שלושה עמודים (היו הרבה ציורים אז שניים הפכו לשלושה) ואני קראתי מאמר על בקבוקי יין מלפני 170 שנים שנתגלו בספינה טרופה ומספרים על תעשיית היין של אז (לא מעניין כמו שזה נשמע).

אני מסתכלת מסביב ורואה משפחות טרופות וזה מאוד מפחיד אותי. אני יודעת שהדיאלוג שאני יוצרת איתם עכשיו הוא הדיאלוג שהם ידעו ליצר בעתיד. אני רוצה להיות להם כתובת לכל בעיה. אני יודעת שאני לא יכולה לטפל ולעזור בכל דבר, אבל אני יכולה להקשיב. אני יכולה להיות איתם בתוך הקושי. זה יותר ממה שהיה לי כשהייתי ילדה וזה הרבה מאוד. יש אנשים שזה טבעי להם, להקשיב בלי להגיב מיד מתוך פחד. יש אנשים שיש להם מרחב ריגשי ונפשי גדול יותר. אצלי היכולת הזאת דורשת עבודה מתמדת. כל הזמן. מול ממיע. מולם. מול אחותי. אנחנו מתווכחים עכשיו במקום לריב. זאת התקדמות גדולה. לא מפחידים לי הויכוחים שלנו, ויוצאים מהם פתרונות אמיתיים. הוא תמיד ידע להיות איתי בתוך הקושי, אני לומדת לעשות את זה עכשיו. מאוד גאה בעצמי על כל הצלחה. הוא אמר לי הבוקר שאחרי הרבה זמן הוא מרגיש שאנחנו בכיוון חיובי. שהחיים שלנו מתחילים להסתדר. חייכתי ואמרתי שהיחסים ביננו יותר טובים וזה הבסיס לכל. הוא תמיד אמר את זה, אבל לא הצלחנו לעשות את זה. אני כותבת פוסט יותר משעה בתוך הבית. ממיע ישן, ליאור התעורר והאכלתי אותו. זוהר יצאה לטיול בלעדי וחזרה. ירדן הראתה לי את הציורים שלה. הציורים שלה הם עולם בפני עצמו.

אני מנסה להפוך לאדם הנכון בשבילי ואת החיים שלי לנכונים בשבילי. זה לא מבטיח שלא נטרף, אני יודעת. אבל אני מנסה להתיידד עם הים שבחוץ ומפנים ולהיות ספינה מתאימה יותר לשייט בסערות. אולי גם לדעת לאיזה ימים להפליג, מאיזה ימים לקטוף כוכבים ובאיזה ימים להשאר בנמל הבית. אני טובעת בים המטפורות.  זמן טוב לציור:

ירדן, חלק מפרוייקט הגמר שלה.

אני קוראת ספר של הסופרת האהובה והמקשה עלי, אן טיילור, נישואי חובבים. ההבנה שלה בנימי הנפש של אנשים מדהימה אותי כל פעם מחדש.

פאולין ומיקל נפגשו במלחמת העולם השניה בארה"ב. הם התאהבו, הוא יצא למלחמה (כדי להרשים אותה), נפצע וחזר, והם התחתנו. היו להם שלושה ילדים והם מעולם לא למדו להיות זוג. מעולם לא למדו להיות מאושרים. הבת שלהם ברחה מהבית, והם עברו הרבה תלאות, אבל אפילו אחרי שנפרדו, לא מצאו את האושר.

היא כותבת כל כך קטן ומדויק שזה נכנס לכל החורים והספקות בלב ומעלה שאלות קשות.

פעם היא פאולין הרגשנית שלא מבינה את הקור והריחוק של מיקל, ופעם היא מיקל המחושב שמסתכל על הרגשנות של פאולין ועל הריכוז שלה בעצמה ותו לא, ונפגע ונסגר. אחד הפרקים שהיו לי יותר קשים לקריאה היה הפרק של קארן הבת הקטנה, השקטה והחכמה שלהם שמתארת את הבדידות שלה בתוך הריכוז שלהם בעצמם ואת כמה הם לא רואים את הילדים שלהם באמת. עוד יותר קשה היה כשהם מצאו את הבכורה ולא הביאו אותה הביתה, כי היא היתה מסוממת מדי. 

כואב לראות אנשים שכמהים למגע ולרגש אבל נשארים מאשימים כועסים ורחוקים. מתוך חוסר ראיה וזהירות על האחר.

כואב לראות חיים שלמים עוברים ככה, בחוסר אושר, בחוסר אונים, חוסא תיקווה. 

ואין דבר בסיפור הזה שלא מוכר לי בוריאציה זו או אחרת שלו. וכל דבר מוכר בסיפור הזה אפשר לתקן. אפשר לשנות.

האושר הוא בתפיסה שלנו.

happiness is a state of mind.

בפוסט הקודם היתה לי שיחה מרגשת עם אמפי ובה הבנתי כמה דברים על עצמי. הבנתי גם שמעכשיו אני לא אנסה להציג את המאמרים שלי כדי שימצאו חן בעיני העורכים. לא אנסה להפוך את המסר המורכב למשפט פופולארי עמום. לא אנסה להגיד מה שאני לא יכולה, ואדייק עד כמה שאני יכולה בניתוח ובתיאור התוצאות. הרעיונות והחלומות ישארו בדיון, ויוצגו ככאלו. אם זה יהיה מספיק מעניין ומלהיב בעיני העורכים והשופטים יופי, אבל זה לא בידים שלי. בידים שלי הן השאלות שאני שואלת והאמת והדיוק שבה אני עונה עליהן, כולל המגבלות. על זה אני לא מתכוונת להתפשר.

זה מאוד הרגיע אותי והביא לי שלווה.

המון המון תודה אמפיארטי. את מאמנת בחסד בעיני.

ותודה לכל אחד ואחד מכם המגיבים.

ישבתי עם שגיא ללמוד למבחן בתרבות שהיה על השבת. היו שם הסברים רבים על חשיבות השבת, מההיבט המשפחתי, הלאומי הרוחני והדתי. ספר מעורר השראה יש לו. היה שם קטע על החשיבות הנפשית, ריגשית ומשפחתית לצאת מהמירוץ ומהעבודה שמשעבדת אותנו, מהמפלצת המאיימת לטרפנו, ולהתרכז במשפחה שלנו. לא לדבר על עבודה או הישגים על שולחן השבת, לא לשאול את הילדים על ההישגים שלהם בבית הספר אלא על החלומות שלהם. להיות ביחד ולהנות מזה. זה גרם לי לחשוב שאולי כדאי להתנתק מהמחשבים בסוף השבוע כדי שנרגיש ביחד.

ביום שישי חזרתי מהקניות וקראתי לילדים לבוא לעוזר לי להביא את המצרכים הביתה. לשגיא היה קשה להתנתק מהמחשב, הוא רצה להספיק עוד רגע ואז קם ורץ אלי, נתקל בחוט והמחשב נפל על הריצפה. הוא המשיך לעבוד עוד כמה דקות אבל אחרי לחיצה אחת מיותרת נפל ולא חזר יותר. כולנו נעצבנו על ליבנו, אבל כעסנו בעיקר על עצמנו והבלאגן של הכבלים של המחשבים במטבח. נזכרתי שלשגיא יש מבחן בחשבון ביום ראשון וביקשתי ממנו להתחיל ללמוד, ואז הוא רצה להגיד לי משהו בשקט, שאף אחד לא ישמע וביקש שלא אכעס. מסתבר שלפני שבועיים נתנו להם עבודה בהיסטוריה על מגלי עולם והוא לא התחיל עדין להכין אותה וההגשה ביום שני. נו טוב, היו אי אלו נזיפות אבל הסברתי לו שעלינו להעריך את גודל העבודה שעומד לפנינו ולחלק את הזמן בין החשבון להיסטוריה. כשהתחיל לחפש חומר באינטרנט המחשב השני שלנו קרס. ניסינו להחיות מחשב מאוד ישן שלנו והוא חזר לחיים אבל בלי אינטרנט. הוא ישב וכתב על המחשב הישן והתחבר לאינטרנט מהקינדל. יצירתיים אנחנו. אבל זה אמר שאין בעצם מחשבים שאפשר לשחק עליהם, לגלוש או לקרוא אימיייל. אלוהים כנראה רצה לעזור לי להתנתק מהמחשבים לקראת שבת.

איך שהוא מכל הבלאגן לא ערכנו שולחן שבת אפילו בניגוד להרגלנו בכל שבוע. פשוט הלכנו לישון באיזה שהוא שלב.

ביום שבת בבוקר שגיא וממיע הולכים לבית הכנסת כחלק מההכנה שלו לבר המצווה. הפעם אני והבנות הצטרפנו אליהם לקריאת התורה. היתה אישה אחת בעזרת הנשים והצטרפתי אליה לסיים את ויקרא. יש משהו נעים בבית הכנסת ביום שבת בבוקר. ואולי זה הספר של שגיא והתיאור של עגנון את בית הכנסת ביום כיפור בעיניו של ילד בן ארבע שגרם לי לראות את הדברים אחרת. להיות יותר פתוחה. אחרי התפילה שגיא קרא את ההפטרה כולה לקהל המשפחתי שלנו והייתי כל כך גאה בו. זה לא קל בכלל עם המנגינה והמילים הנכונות. הפטרת קורח, שמואל שואל את העם אם פשע ואם חטא בהם ובגלל זה הם רוצים מלך, ואז הולך לגלגל לחדש את המלוכה.

חזרנו הביתה, התחלנו לעבוד על השיעורים והייתי חסרת סבלנות לשגיא וירדן התנדבה להסביר לו במקומי. היא עשתה את זה כל כך יפה. התרכזה בשאלות ובפתרונן, היתה סבלנית אליו והוא גמר את כל השאלות בכלום זמן. הוא מאוד מוכשר בחשבון. רואה את התשובה לפני כולנו כשהוא מבין את השאלה. צריך עזרה רק בהבנת הננקרא ובתיבת הסברים. הוא גם עשה את העבודה בהיסטוריה די בקלות לפי המבנה שהגדנו לפני שהתחיל.

ממיע סידר את הבלאגן בחדר העבודה ואני בישלתי. זוהר הלכה לטייל ולא חזרה וכולנו דאגנו. היא פגשה חברה והלכה איתה והתקשרה רק אחרי שעתיים. אמרתי לה שתיקח את הטלפון בכל פעם שהיא יוצאת והסברתי לה שעליה אני סומכת אבל יש סכנות שלא בשליטתה. יותר מאוחר היא שוב יצאה בלי להגיד וחזרה כדי לקחת את הטלפון אבל אז כבר כעסנו עליה. היא לא הבינה למה אנחנו לא רוצים שתלך לטייל לבד. הסברתי לה והצעתי לה לבוא איתה. היא לא רצתה ואמרה שזה לא מקובל שילדה בגילה תלך לטייל עם אמא שלה. אמרתי לה שחבל לי שהיא מקשיבה למה שאחרים חושבים ולא למה שהיא מרגישה ומונעת מעצמה לעשות משהו שהיא אוהבת בגלל מה שאולי יחשבו עליה. ירדן אמרה לה שילדים שנאמנים לעצמם ועשים מה שהם מרגישים שנכון בסופו של דבר נחשבים מגניבים ואלו שרוצים לרצות, פחות. היא הסכימה שנצטרף אליה וירדן וליאור ואני הלכנו איתה לטייל. בדרך פגשנו חברים שלה והיא הצטרפה אליהם. ירדן ליאור ואני המשכנו ודיברנו על הלחץ החברתי הגדול בכיתה של זוהר מול החופש להיות אתה בבית הספר היסודי שלהם באמריקה. זוהר אמרה לי ערב לפני שבאמריקה קיבלו אותה כמו שהיא והיא הרגישה נוח להיות עצמה בעוד שכאן זה לא ככה. אני רוצה שתרגיש ככה בלי קשר למה שקורה סביבה, אבל יודעת שזה מאוד קשה. אחרי 20 דקותזוהר התקשרה אלינו ואמרה שחזרה הביתה ורצתה שנבוא כבר כי הסיפורים שלי על הסכנות ברחוב הפחידו אותה. היא היתה במצב רוח מצויין והחליפה את הכיסוי השחור של הטלפון שלה בכיסוי לבן. היא נראתה הרבה יותר שמחה. 

לזכור מה שחשוב מתוך החיים, לא לשפוט אף אחד על חולשות אלא להושיט לו יד מקבלת ומחזקת. לחגוג כל רגע בחיים שבו כולנו בריאים, ולהתנתק מהעבודה והמחשב לסופי השבוע. להאמין ששום דבר לא יברח או יקרוס והצלחה אמיתית היא מה שאנחנו מרגישים בפנים לגבי עצמנו.

שולחת מכאן חיבוק גדול לחבר הטוב שלי שדות שמאז ועכשיו מלמד אותי על ערך האהבה וה-CARE שעולים על כל דבר אחר. הלוואי ואזכור את זה כל רגע. תמיד.