הוא מת אחריה. אף אחד לא הבין מדוע היה כ"כ עקשן. הם היו ספקנים. האם זו האכזבה שפקדה אותו אחרי מות האישה או שמא זו האהבה שכבלה אותו. בעודו בחיים, סיפר עליה. היה מאושר. הם סיפרו לו את העבר. הם לא התכוונו לכך. הוא נשבר. הוא פשוט ברח. הוא אף פעם לא התמודד עם מצבים קשים. הם היו ספקנים. אולי בגלל זה הלך?
בעת העצובה הזו, כששניהם אינם, הכל החל פורח. האביב הגיע, אך לעומתו מצב הרוח לא השתנה. אנשים עברו. לא תמיד ניחמו. היו יהירים וכלל לא מתחשבים. הם היו ספקים. האם זו העקשנות שלו שגרמה להם להתעלם. בעודו בחיים, היה משוחח עם כולם על העתיד. הוא תמיד רצה להתפתח. "לראות עולם", כפי שהם אומרים.
הוא מת אחריה. לא הספיק את מה שהעלה בשיחותיו. רגשותיו היו טעונים, גם לאחר מות האישה. הוא אהב הכל. אך אותה יותר מכל. הם תמיד היו ספקנים. הוא תמיד שנא לשמוע את מנת דברם. האם הם גרמו למותו? את זה איש ואף אישה לא ידעו. בעודו בחיים, לפעמים דיבר ולפעמים שתק. הרגיש מועקה. ובלי שום סיבה או התרעה, הלך אליה. הביט בעיניה. שמע קולה ואז היא "נעלמה". הוא עמד שם בודד. מולה. רק הוא ראה את הסיבה. הם היו ספקנים. האם מה שראה, הביא בסופו של דבר גם למותו.
הוא מת בגיל צעיר. שמונה עשרה, מלאו לו לפני כחודש, אמרו.
הסיפור הקצר נכתב בנימה מסתורית. קריאה נעימה.