הלכתי לעבודה. ב20:00, היא התחילה. כהרגלה. היה נחמד. סיימתי מהר ואז סתם, ישבנו בחוץ. שוחחנו. צחקנו וכדומה... אחרי זמן מה, המנהל צילצל. אמר לשחרר אותי. מצד אחד, זה כיף. לצאת מוקדם. אבל מצד שני, זה מבאס. מה, עשיתי רק 40 שקל להיום? זה שיט!!! (צר לי על הגסות הבלתי נסבלת)
הלכתי הביתה. חיכיתי לקו 7. ואז ראיתי גם את חברה של חבר שלי.. היא שוחחה איתי על כך שהורידו לה פרופיל ושחבר שלה, סוף סוף, עבר טסט!!! שישי... XD
היא הובחנה כחולת אנמיה. שיהיה. הורידו לה גם פרופיל. שיהיה. שאלתי מתי הוא (החבר שלה) מתגייס. היא אמרה בחודש נובמבר. זה הוציא אותי מדעתי, מבפנים. בלב. זה שיט!!! (צר לי על הגסות הבלתי נסבלת) הרי למדנו ביחד לתיאוריה ואז למדנו במקביל שיעורי נהיגה. למה הוא זוכה למתנה ואני לא??? מה, הוא עשה זאת בכוונה, בכדי להיות עם המכוערת שלו?!
אין לי כח להתגייס!!! אם כבר מדברים על זה, אז נזכרתי שכשהגעתי למסעדה, המנהל היה. אז ישבנו. אני, הוא ועוד שתי עובדים. שוחחנו על הצבא. "אם מחר הייתה מתגייס, הייתה עושה זאת?" כולם השיבו "לא!!!". אני מבין אותם. אחד אמר "זה סוגר אותך מכל הכיוונים". ועוד ועוד. ואני? גם חושב כך.
ביום שישי, חוץ מזה שאלך לים עם האהבה המתוקה שלי, אקנה לה גם מתנה (כמובן שלא באותו היום...) זה משהו מאד מיוחד. זה משהו שמנקודת מבט ראשונית, נראה כמשהו אחד. אבל בעצם, יש שתי דברים במתנה הזו. לא רוצה לפרט יותר. החברה אוהבת לקרוא את הבלוג שלי... אז אני לא רוצה להרוס את ההפתעה...
זהו. כבר לילה. תלכו לישון ומחר תקומו כרגיל... (או שלא? 
)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
