נמאס לי.
אני רוצה לצרוח את זה שוב ושוב.
רצתי עכשיו בשדה פתוח.
לקחתי את הכלב שלי איתי ושיחררתי אותו.
תקעתי אוזניות באוזניים שלי ובפלאפון שלי, שמתי שירים עם צרחות על פול ווליום וצרחתי את הנשמה שלי.
רדפתי אחרי יונים. אחרי אלפיי יונים.
ואפילו לא דמעה אחת זלגה מהעיניים שלי.
להפך, חצי מהזמן חייכתי.
אני חושבת שאני מתחרפנת.
אחרי חצי שעה שרק צרחתי, חזרתי הביתה, נכנסתי למקלחת קפואה והקפאתי לעצמי את הצורה.
ואז נכנסתי לחדר שלי, שמתי את המזגן על 16 מעלות בעוצמה הכי גדולה שלו, שמתי מוזיקה כלכך חזק, שאני עד עכשיו לא יכולה לשמוע את עצמי חושבת.
אח שלי והכלב שלי זה הדבר היחידי הנורמלי שיש לי בחיים.
אני רוצה לעשות משהו.
כמו למשל לעצום את העיניים ולצרוח על ההורים שלי, לצרוח עליהם את כל מה שאני מרגישה.
"שלי, אבא אמר להנמיך"
'על הזין שלי' אבל כמו ילדה טובה הנמכתי.
נמאס לי להיות שלי הטובה.
באלי להתחרפן.
באלי לצרוח על כולם. לרצוח את כולם.
נמאס לי לרצות את כולם.
אני רוצה להשתגע.
אני רוצה לא להיות אני.
אני רוצה שלא יהיה לי אכפת מהכל.
אני רוצה להפסיק להיות טובה ולחשוב על כולם.
אני רוצה שהמצב שלי בבית ישתנה.
שהאחים שלי יפסיקו לבכות.
שאמא שלי תפסיק לצרוח ולכעוס.
שאבא שלי יפסיק להגן עליה ולהיות אדיש למה שקורה סביבו.
שסבתא שלי תפסיק להשתגע ולהתעצבן.
שאחים שלי יפסיקו ללכת מכות.
אני רוצה שנחזור להיות משפחה מאושרת.
את פעם אחת אמרת לי בעצמך -
"את בוחרת ממה להתעצבן"
אז למה את בוחרת להתעצבן מהכל?!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
