תשימו את השיר ברקע, הוא מוסיף המון וקשור לנושא בדיוק:
פעם היית הבן אדם הכי מדהים בעולם.
שעות, שעות היינו יושבים ומדברים.
בפלאפון, בSMS, בICQ, בבית ספר, סתם אחרי הצהריים.
היינו מדברים על הכל.
אתה היית מתייעץ, אני הייתי מייעצת.
אני הייתי שואלת, אתה היית עונה.
אני הייתי מסיקה מסקנות, אתה היית מסכים איתן.
אתה היית מדבר, אני הייתי מקשיבה.
היית איתי בכל הרגעים הקשים שלי, הייתי איתך בכל הרגעים הכואבים שלך.
היינו קשורים אחד לשני, לנצח.
שנה וחצי. שנה וחצי שהקשר המדהים הזה נמשך.
זה הקשר הכי ארוך שלי עם גבר.
לא משנה שלא היינו זוג אפעם, לא חשבתי עליך בתור חבר ואתה לא עלי (אני חושבת)..
בכל מקום היו מוצאים אותנו ביחד.
בכל שניה שהיינו רחוקים, היה לנו את הפלאפון לדבר, לשמוע את הקול הנעים שלך.
בכל שיעור בבית ספר (היינו בכיתות שונות, אז זה היה מבאס) היה מגיע אלי סמס ממך.
ואז.. הגעת למסקנה שאתה "פריקי" מדי, שאין לך חברים, שכולם שונאים אותך.
רוב הבנות בשכבה שלנו היו דלוקות אליך, ואלה שלא?
היו ידידות מעולות שלך!
כמובן שאני הייתי הכי הכי (;
היו לך מלא חברים מהבית ספר הקודם שלך (שהמשיכו איתך באותה הכיתה בחטיבה..) שהיית סוג של מלך בשבילם, אפילו שחשבת שהם לא סובלים אותך.
היו לך את כל הידידים שלי, שבגלל שאנחנו היינו ביחד כל הזמן הם היו חייבים להכיר אותך!
היו לך מלא ילדים אחרים שהייתם חברים.
אבל לא, הגעת למסקנה שחברים = ערסים.
מה? למה? מי? איפה? איך?
וכאן הקשר שלנו לנצח נגמר.
"לא שלי. אין לי חברים. אני לא יכול ככה!"
"על מה אתה מדבר?! בטח שיש לך!"
ככה זה נמשך בערך 3 - 4 חודשים.
לאט לאט הוא ברח לי, זלג מבין אצבעות ידיי.
הפסיק לשמוע את המוזיקה שאהב, הפסיק להתלבש כמו שהיה רגיל, הפסיק לדבר בקול הנעים שלו אפילו!
לאט לאט התרחק מכל הבנות, מכל הידידים שלי שהיו "פריקים".
רק איתי ועוד כמה בנות הוא הסכים לדבר.
ופתאום? הוא הסתפר!
לא שהיה לו פוני אימו או שיער ארוך, היה לו שיער ממוצע..
לפתע הוא עשה גאלח, ובצד הראש שלו, במקום סמל יפה של VANS צץ לו NIKE או PUMA, אני לא זוכרת ממש.
במקום החגורה עם המשבצות שחור - לבן שתמיד הייתה עליך נהיה כובע נייק לבן.
השירים שלו בפלאפון התחלפו, התמונות שלו בפלאפון התחלפו, אנשי הקשר שלו התחילו להשתנות לאט לאט..
אבל בבום.
בום גדול, עוצמתי, כואב.
וזהו, הקשר התנתק.
עוד היינו מדברים לפעמים, רק בפייסבוק המגניב פלוספלוספלוס (ציניות אנשים, ציניות).
ופתאום, בסוף כיתה ח', או בתחילת כיתה ט', רואים אותך עומד כמו כל הערסים איפה שהפח בכיתות, עושה בדיקת שקדים ממוקדת נורא לבנות אקראיות.
לפתע, אני רואה אותך עם סיגריה, נרגילה, אלכוהול.
אתה!
אתה היית יותר חמור ממני בדברים האלה!
"תוריד ת'סיגריה! תעיף ת'בירה!"
היית יכול לדחוף ולהרביץ לאנשים שהיו מעשנים ליידך!
פתאום, אין אוזניות.
האוזניות השחורות הקבועות שלך, אין רגע שראיתי אותך בלעדיהן, באוזניים, מלופפות סביב הצוואר, בכיס, בתיק.
אבל מה? האופי שלך, האופי המתוק והילדותי והמצחיק והנדיר, פשוט אופי נדיר היה לך, נשאר.
"לפחות זה" תמיד הייתי אומרת.
שמתי לב שהקשר שלנו כבר התדרדר.
בכיתה ט' היית עובר ליידי ואפילו לא מסתכל.
כל רגע כזה פשוט שבר לי את הלב.
ופתאום? אתה איתי בחשבון! בכיתה! יש לנו שיעור ביחד!
בעצב הסתכלתי עליך.
"יואו, איזה באסה שאנחנו לא לומדים ביחד!"
"אם נלמד ביחד אי-פעם, אני אשב לידך!"
"חסר לך שלא!"
"חהחה, שמנה"
ואז היינו הולכים מכות בצחוק.
אי-פעם מה?
התיישבת רחוק, כל כך רחוק, כאילו אני אנשך אותך! כאילו אני בכלל אדבר איתך..
שיחקתי במשחק שלך - מחיקת העבר.
כאילו שהשנה וחצי הזאת הייתה שווה לכלום גדול.
כאילו.
רק כאילו.
כאב לי כל כך לראות אותך, לשמוע אותך, לשים לב לסיגריה שביד שלך, להקשיב לשירי מזרחית שבקעו מהרמקולים שבפלאפון שלך.
כאב לי.
ואתה זה שהכאבת לי!
"רק תגידי לי מי מכאיב לך, מי פוגע בך, אני אפוצץ אותו!"
"לא זה בסדר, אף אחד"
"חכי, הראשון שרק יעיז... לא יהיה לו ראש תוך פחות מדקה!"
איך אהבתי את האיומים השטותיים שלך..
הרי היית נמוך מכל השכבה.
אבל תמיד היית אחי הגדול, למרות שהייתי גדולה ממך בחצי שנה, וגבוהה בלפחות 15 - 20 סנטימטרים.
ואתה? אתה מכולם פוגע בי?
לא מעציב אותך, אפילו לא קצת?
ואתמול..
אני עוברת לי בדרכי הביתה מהבית ספר, ופתאום אני קולטת אותך, יושב לך במחששה עם עוד כמה ערסים ופרחות שנמרחו עליהם,
ובתוך הפה שלך תקועה סיגריה.
אם הייתי רואה את זה שנה שעברה, צביטת כאב הייתה עוברת לי בלב.
אבל פתאום.. לא היה אכפת לי יותר.
פעם הייתי בוכה, או לפחות היו עולות לי דמעות.
ואתמול? או עכשיו? פשוט חייכתי.
יותר נכון צחקתי.
ישבת בנפרד מכולם, מסתכל עלי מוציאה את האוזניות הלבנות הקבועות שלי מהתיק.
וחייכתי לך חיוך ניצחון ענקי, מראה לך מה ההבדל בין בן אדם חזק לבין בן אדם חלש, עלוב אפילו.
הרי יכולת להיות כמוני!
יכולת לשרוד בלי החברים (אפילו שהיו לך הרבה) הערסים האלה, ולהישאר עם החברים האמיתיים.
הרי אם פתאום תשמע שיר באנגלית (רוק), או תסרב לסיגריה, או תשכח יום אחד לשים כובע נייק, מי ישים עליך?!
תוך 2 שניות אתה מחוץ לקהילה הזו.
ואז? תישאר קירח משני הצדדים.
ואל תבוא אלי, כי אם רק תעיז תקבל סטירה.
גם פיזית, גם נפשית.
אתה את ההזדמנויות שלך פיספסת אצלי.
מצטערת, אבל מצילת חיים אני לא.
קטע ישן, 4.2009, מהבלוג:
בתקופת תמיר ז"ל (הוא לא מת, האישיות שלו והנשמה שלו מתה... רק חבל שהוא לא מבין את זה =\)
איזה מזל שיש דבר כזה שנקרא תמיר הא? 
הוא יודע לעלות חיוך על הפנים. 
קלטו קטע שאני כולי נשפכת ממנו, שיחה שלי ושל תמיר:
(20:47) שליקס...:
אוף איזה הורס שמחות... ): אתהיודע מה הדבר הכי חרא שיכול להיות?
(20:47) תמיר:
?
(20:48) שליקס...:
שלוש דברים - 1. כשמישהו שאתה אוהב, כמו למשל אני ומתן, או אתה וחן, או שני ובן וכאלה... כשאתה מגלה שהוא אח שלך. ): כל כך עצוב... 2. כשבן אדמים משתנים לך מול הפרצוף ואין לך מה לעשות בקשר לזה. 3. שאתה לא מוצא חזייה! ><
(20:49) תמיר:
XDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDDD .. פאאק ! איפה החזייה שלי ?!?! אני לא מוצא אותהה !! XDDDDDDDDDDDD
זה לא כלכך מצחיק, אני יודעת.
אבל זה תמיר.
האמיתי.
~
שלי, שמתגעגעת, למרות שזה בחיים לא יקרה, הקשר לא יתחדש, במיוחד אם זה תלוי בי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
