בסך - הכל ירדתי לאכול.
הייתי רעבה, אז חיממתי לי כנפיים ומקרוני, חתכתי מלפפון ל4 רצועות ומגזתי לי מנגו לשתות.
2 דקות אחרי שהתיישבתי לאכול,
שוב פעם אחים שלי התחילו לצרוח ולריב ולבכות.
אחותי צעקה שאחי חטף לה את המחשב, והוא להגנתו צעק שהוא לא עשה את זה.
ואז אחותי התיישבה והתחילה לצעוק לאבא שלי "אבאאאא!! הוא לקח לי את המחשבבבב!!!" בבכי.
ואבא שלי?
פשוט אמר לה "אני לא יודעת מה זה מחשב" בצחוק, מתעלם ממה שהיא אומרת לו.
והיא המשיכה לצעוק, ואבא שלי שוב התעצבן והתחיל לצעוק על שניהם.
בזמן הזה אני וסבתא שלי היינו במטבח, היא מנידה בראשה ומסננת ברוסית "בית משוגעים.." כמו שהיא תמיד אומרת כשיש צעקות,
ואני רותחת מעצבים, צועקת על אבא שלי שזאת אשמתו של אח שלי,
והוא כמובן "אל תתערבי".
ואז אחותי התחילה לצעוק יותר חזק ואיימה שהיא תנשך את אח שלי,
ואבא שלי פשוט אמר לאחי " אם היא תנשך אותך, אני מסכים לך להחזיר לה ".
ואז אחותי בכתה עוד יותר,
ובחיים לא שמעתי את אבא שלי צועק יותר חזק.
הוא פשוט צעק "שקט!" כלכך חזק, כלכך מפחיד, שפה פשוט הבנתי שאני צריכה לקחת את עצמי ולעוף מהבית הזה.
רצתי מהמטבח, האוכל עדיין בשלמותו על הצלחת,
נעלתי את הנעליים שלי מהר וחטפתי את האוזניות שלי מהשולחן, יוצאת מהבית המשוגע הזה כמה שיותר מהר.
כשהייתי בחוץ לקחתי את הרצועה של הכלב שלי ואותו, ויצאתי מהחצר לעבר שום - מקום,
וראיתי את אמא שלי.
היא פתחה את החלון במכונית שלה, כולה מחייכת,
ואני פשוט סיננתי לעברה "אני בורחת מהבית הזה" והתחלתי לרוץ.
שמעתי אותה צועקת "שלי! תחזרי מיד!" אבל התעלמתי.
הגעתי כבר רחוב וחצי, והמכונית שלה הגיחה בעקבותי.
היא נעצרה לידי ושאלה אותי מה קרה.
ופה פשוט התפרצתי.
"אני לא יכולה לחיות בבית הזה יותר! כל היום יש צעקות! צרחות! אנחנו נשמעים כמו משוגעים!
את יודעת ששומעים את הצרחות האלה גם 3 רחובות מכאן?! אנחנו בכלל לא משפחה! אנחנו שברים של מה שהיה פעם משפחה מאושרת!"
ופשוט שפכתי את ליבי, אחרי הרבה (הרבה) זמן שאני שומרת את זה בליבי.
היא אמרה לי שאני אלך לעשות סיבוב ולהירגע, אז הנהנתי וניגבתי את הדמעות שהספיקו לרדת, והמשכתי ללכת עם הכלב שלי לספורטק העירוני.
אחרי שעה וחצי חזרתי הביתה, ועכשיו אני יושבת לספר לכם את זה.
זהו, אמרתי לה הכל, אחרי כלכך הרבה זמן שאני שומרת את זה.
ואין לי מושג איך אני מרגישה.
שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
