~
אני יושבת פה על המיטה שלי,
הלפטופ השחור החדש מונח על רגליי,
מו שוכבת לצידי ובוהה בי בעיניים מבינות, כאילו שהיא לא בובה אלא בן - אדם שמבין,
האוזניות על אוזניי והמוזיקה מתנגנת בהן שוב ושוב, לא חזק מדי אך גם לא חלש מדי, בדיוק כמו שאני אוהבת.
אין לי מושג איך להסביר מה שעובר עלי.
יותר מדי טוב ורע ביומיים.
אתמול היה לי מדהים.
היום היה לי נורא, ואז שוב מדהים.
ועכשיו נורא.
אני שונאת להיות לבד.
אני לא יודעת לאיזו מין רכבת הרים נכנסתי, אבל אני רוצה לצאת ממנה.
אני לא אוהבת את ההרגשה הזו.
~
מה עשיתי אתמול והיום?
אתמול טיילתי עם ההורים שלי על הבוקר, אחרי שישנתי טוב.
טיילנו - המשפחה שלי ובןדוד של אבא עם המשפחה שלו (:
צילמתי, מלא.
התמונות יצאו יפות, לדעתי לפחות, אבל הן גדולות מדי ואין לי כוח להתחיל להקטין הכל עם הלפטופ הנוראי הזה.
מזל שאני מקבלת את המחשב שלי בחזרה בקרוב (:
אחר כך נחתי בבית, ואז התחלתי להתארגן לפגישת הכרות איתו P:
הייתי לחוצה כמו טמפון (סליחה על התיאור המגעיל) אבל נפתחתי בסופו של דבר והיה דיי כיף ^-^
היה יכול להיות יותר טוב אם הייתי אני, אבל הייתי בלחץ כמו שבחיים לא הייתי... לא מתאים לי.
הייתי עם גוג וחבר שלו, וכמובן הוא D:
אחרכך חזרתי הביתה.. ודיברתי עם תומר ואיתו, וישנתי D:
הוא החמיא לי שנראתי מעולה, למרות שלא הרגשתי ככה.
יאי? D:
היום היה לי בית ספר... שעתיים ראשונות מבחן באנגלית, הלך טוב אבל המורה עיצבנה אותי כמו לא יודעת מה.
נמאס לי שהיא נתפלת רק אלי!
פעם הבאה אני ארים את הקול. פוסטמה כזו.
אחר כך היה לי שעתיים חשבון.
שעה ראשונה ישבתי עם לואיג'י מאחור והשתעשענו עם העטים D:
וכשאני אומרת השתעשענו, אני מתכוונת לזה שצבעתי את כל היד שלו בעט אדום והוא ניסה להחזיר לי ולא הצליח P:
שעה 2 של חשבון לא נכנסתי.
היה לי משהו דחוף יותר לעשות. ♥
ואז היה לי היסטוריה, ולשם שינוי היה מעניין!
אני אוהבת את הסביבה שלי, את הכיתה שלי, את האיזור שאני יושבת בו, את הילדים.
חוצמ קומץ קטן קטן שהייתי מעיפה ברגע שתהיה לי הזדמנות. >.<
אחרי זה הבית ספר החליט שבאלו להראות לנו הצגה!
על הזמן שלנו!
ושנלך ברגל!
אז כל הילדים היו צריכים להרים את התחת שלהם ולהתחיל לגרור את עצמם 20 דקות בשמש עד מכון ויצמין.
הנהגים נבהלו כשהם ראו חבורות גדולות מדי של בני נוער מחכות שהאור יתחלף לירוק.
זה היה מצחיק, כי אמא שלי הייתה אחת מהם :P
הגענו להצגה.
ההצגה הייתה מעולה, אם זה לא היה מבוסס על סיפור אמיתי.
אם זה לא היה קורה כל יום במדינתינו החוטאת.
ההצגה הייתה על האונס שהיה בגן ורדים ב1990.
אונס קבוצתי, 4 על 1.
2 מהם קיבלו שנת מאסר אחת.
1 קיבל 3 שנים.
ו1, שהיה האחראי על הכל, אבל לא חדר אליה, יצא זכאי.
והיא? שרוטה, חבולה, שבורה.
ככה להמשיך את חייה.
בכיתי.
כמעט התנפלתי על השחקנים במכות.
כבר ראיתי את עצמי על הבמה, מכניסה אגרופים לכל מי שזז.
"תתפסי אותי. עכשיו!" צעקתי על יובל המסכנה שישבה לידי.
היא תפסה אותי, למרות שחשבה שאני צוחקת וסתם מגזימה.
לא הגזמתי.
כמעט שהייתי שם על הבמה.
טוב שהתאפקתי.
אחר כך הלכתי לנסיכה המדהימה שלי והיה לנו כיף, ראינו סרט טוב (כרגיל ^^) ואכלנו אוכל טעים, מלחמת דגדוגים (מוחעחע) ודיבורים D:
מדהים כרגיל ♥
ועכשיו אני בבית.
לבד.
כואב הראש, שורף הגרון, זועק הגב, ואני עדיין לבד.
למה אתה לא עונה, למה?
~
רציתי לסיים את הפוסט באופן מיוחד, בלי שמי בסוף, אבל זאת מסורת, אז -
ביי בינתיים, שלי שבדד והיא לא אוהבת את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
