היה לי חלום כל כך מפחיד בלילה.
היו לי המון חלומות מפחידים בחיים, סיוטים וחלומות שלא הצלחתי להירדם בגללם.
אבל החלום הזה... היה כל כך מציאותי, כל כך אמיתי.
הרגשתי את הכאב, הרגשתי הכל.
אני ואחי ישבנו בבית.
הוא על המחשב שלו, שיחק בוואלה כיף, כיאה לילד בן 10, ואני ישבתי על אדן החלון מולו.
מחוץ לחלון יש גג של זכוכיות, ועצים, ומדרגות.
אני יושבת לי, מנדנדת את הרגליים, התחת והגב שלי פונים לעולם החיצוני ואני עם הפנים לאחי.
רק שנינו בבית, שמרתי עליו כשההורים שלי היו בעבודה וסבתא שלי עדיין לא חזרה מסין.
ואז הוא התגרה בי. "בואי נראה אם את יכולה להיות מחוץ לחלון!".
ואני, כמו ילדה בגילו (למרות שאני בת 16 והוא בן 10), החלטתי להסכים.
סגרתי את החלון בחוזקה, בלי לשים לב לא הוזזתי את הבוהן (ברגל), וסגרתי את החלון עליה.
ניסיתי למשוך אותה, ונפלתי על הגג מהזכוכית.
הגג נשבר, ועפתי על העץ שהיה מתחתיו, ואחרי זה התגלגלתי עד שהתרסקתי מעל המדרגות.
הייתי בפוזה מסוכנת, ואז גם התדרדרתי במדרגות עד שעברתי את כולן ושכבתי מתחת לכולן, כל גופי עם עצמות שבורות, במיוחד הגב והרגל שהתרסקתי עליהם.
הרגשתי את הכאב.
הוא עבר בי בצמרמורת, ולמרות שהייתי כמעט ערה, לא הצלחתי להתעורר עד הסוף.
ברגע שהתרסקתי אחרי כל הפגיעות שקיבלתי, התחיל לרדת מבול.
אח שלי, שראה הכל מהחלון, רץ למטה.
הוא נעצר לידי וניסה להרים אותי, למרות שאני שוקלת הרבה יותר ממנו.
כמובן שהוא לא הצליח.
הוא רץ חזרה הביתה ויצא עם מטריה ורודה ענקית, ומיקם אותה כך שתסתיר את הפנים שלי והחלק העליון של גופי מהגשם.
אחר כך הוא חזר הביתה והתקשר לאמא שלי, שבדיוק הייתה בעבודה שלה באשדוד.
היא ענתה.
"מה קרה? למה אתה בוכה?"
"אמא, אמא, אמא! שלי.. היא נפלה מהגג והיא לא נושמת!!! היא בחוץ ואמא היא לא נושמת! היא לא זזה!" הוא החל לבכות עוד יותר.
"מה?! אני כבר באה!"
השיחה נותקה.
אח שלי חזר לשבת לידי, והמשיך לנסות להרים אותי, לפחות מתחת לגג החצי שבור, שהגשם לא ירטיב אותי לגמרי.
אמא שלי, באותו זמן, התקשרה לאבא שלי וסיפרה לו מה קרה.
הוא ישר יצא מהעבודה שלו ורץ למכונית, נוסע כמו מטורף לבית.
אחרי כמה דקות הוא הגיע, הרים אותי והשכיב אותי במושב האחורי במכונית שלו.
גם את אחי הוא לקח, ונסע לקפלן, כמה שיותר מהר.
כשהגענו לשם אמא שלי כבר הייתה שם, מחכה לנו.
אבא שלי התפרץ לחדר קבלה.
"הבת שלי חסרת הכרה! היא נפלה מגג!".
ישר שלחו אותנו לטיפול נמרץ, אחרי שהביאו לנו מיטה ניידת, כי בכל זאת אני כבדה ואבא שלי לא יכול להמשיך להחזיק אותי לנצח.
בזמן שעשו לי את הניתוח, לתקן את עמוד השדרה שלי, אמא שלי התקשרה לאחות של אבי, דודה שלי.
היא עובדת בקפלן בתור מיילדת.
אמא שלי ביקשה ממנה שתבוא ותתמוך בה, והיא ישר רצה אליה.
אבא שלי הסתובב במסדרון כמו אריה כלוא, אחי ישב על הספסל ולא עיכל מה שקרה, ואמא שלי בכתה על הכתף של דודה שלי.
בפנים, בחדר הניתוחים, הרופאים הצליחו לתקן לי את עמוד השדרה השבור והרגל השבורה.
הם היו מאושרים עד הגג, ואני איתם.
המנתח הראשי יצא מהחדר.
"אהמ, גברת, אני שמח להגיד לך שהניתוח עבר בהצלחה!" החיוך על פניה של אמי נפרש מאוזן לאוזן. "אנחנו כל שבוע כמעט מבצעים את הניתוח היקר הזה, וזאת ההצלחה השלישית שלו בסך הכל, בכל העולם. הבת שלך מזליסטית!" כולם הרגישו הקלה.
הרופא הפחיד אותם שאם הניתוח לא היה מצליח, כנראה שהייתי משותקת לכל החיים, מהצוואר ומטה.
אחרי כמה זמן העבירו אותי לחדר התאוששות.
הרופא ניגש לאמי בשקט, מוביל אותה לצד.
"יש בעיה קטנה... הילדה שלך עברה זעזוע מוח... והיא... איבדה את הזיכרון. לגמרי. היא לא תדע מי אתם, מי היא, איפה היא ומה קרה לה. היא לא תכיר אתכם בכלל. לא תדע כלום. מצטער." הוא סיים ויצא מהחדר.
פניה של אמא שלי שברו אותי, גם בחלום וגם במציאות, וברגע הזה נשברתי והתעוררתי.
לא יכולתי יותר.
כואב לי לחשוב על החלום הזה אפילו עכשיו, אחרי 4 או 5 שעות.
צמרמורת חולפת בגופי, עכשיו כשאני כותבת לכם את המילים האלה.
אני יודעת שאני ערה... אבל אולי זה בעצם חלום, ואני שוכבת על מיטה בבית חולים, עם אנשים זרים שהיו פעם המשפחה שלי, ולא יודעת מי אני?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
