כדורים? תרופות? לא בבית ספרנו!
אני נגד כדורים. נגד תרופות.
נגד דברים שיגרמו לגוף שלי להפוך להיות עצלן ותלוי באחרים יותר ממה שהוא עכשיו.
אני נגד להכניס גורמים זרים לגופי, שמי יודע ממה הם עשויים.
מי יודע מה הן תופעות הלוואי שלהם.
לא בולעת כדורים. לא שותה סירופ.
אני לא אמות ממחלה כלשהי. אני לא אקח כדור כדי להקל עלי. אני לא אבלע משהו שאני לא בטוחה ממה הוא עשוי.
לא.
אני נגד כדורים.
אני גם לא כל כך בעד רפואה.
כל פעם שכואבת לי הבטן, הראש מסתחרר, המחזור רוצח, הגרון מתנפח, ואני רוצה למות, חברות שלי רצות אלי: "רוצה כדור? הא רגע, שכחתי שאת לא לוקחת".
אף אחד לא מבין למה אני לא לוקחת, ואיך אני מצליחה לשרוד.
אם האדם הקדמון הצליח לחיות בלי הגורמים האלה גם אני אצליח. אני לא צריכה את הדברים האלה, שיהפכו אותי להיות מכורה, לבלוע כדורים כל שני וחמישי, לחיות עם תופעות הלוואי ולסמוך על חומר שאת תוכנו איני יודעת.
בגלל זה אני גם לא לוקחת רטלין, או ריכוזית, או כל השטויות האלה. אני לא רוצה להפוך להיות זומבי שתקן, ההיפך ממני, או להמתכר. למרות שאני צריכה לקחת רטלין. אז אני צריכה, סו וואט?
כדורים? תרופות? רטלין? לא בגופי.
לא היה, לא נברא, ולא יכנס.
קטע לבלוג הסיפורים:
טפטוף המים רועם בראשי.
אני אוהבת לשמוע את הקולות שהוא יוצר.
טיף. טוף. טיף. טוף. טיף. טוף.
לפתע אני שומעת צחוק חלוש של ילדים, ואני מרימה את ראשי מהמים, בוהה בכמה ילדים משכבתי.
"היי, דיילי, מה אבד לך במים?!" אחד מהם צועק וכולם צוחקים, כאילו הוא סיים לספר מופע סטנד - אפ.
אני מגלגלת את עיני.
הילדים האלה עוברים איתי יום אחרי יום בבית הספר, כבר יותר משש שנים, והם עדיין שומרים על הבדיחות המטופשות שלהם.
"לא הגיע הזמן להתחיל לגוון? או שהמוח שלך לא מסוגל לזה?" אני מסננת, "לא רגע, מצטערת, אני יודעת שהמוח שלך לא מסוגל לזה." אני קמה מהאדמה הלחה סביבי ומרימה את התיק הירקרק שלי, כמעט בצבעו של המים.
"היי, דיילי! שכחת משהו במים!" צעקה נשמעת מאחורי, ואני עוצרת, שמה לב שהספקתי להתרחק מהילדים.
"את אבא שלך!" היא צועקת כל כך חזק, שהמילים עוטפות אותי.
דמעות עולות בעיני, ואני רצה, מהר. כמה שיותר מהר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
