קשה?
קשה זאת לא המילה.
קודם כל...
ניתוק קשר עם כל כך הרבה אנשים שכן היו חשובים לי.
אנשים שפעם היו חלק חשוב בחיים שלי, פשוט יצאו מהם.
או שאני הוצאתי אותם, או שאני ביקשתי מהם לצאת, או שהם החליטו לקום וללכת.
אנשים שאני צריכה את החיבוק שלהם.
אנשים שאני צריכה את התמיכה שלהם.
אנשים שאני זאת שבעצם החליטה את זה.
אנשים שבכלל לא בטוח שמתגעגעים אלי.
באלי את החיבוק שלהם.
עכשיו.
דבר שני, קשה.
קשה לדעת שאני לא מצליחה לחבר.
קשה לדעת שאולי כל מה שבנינו מתפרק.
איך זה הגיוני?
למה דווקא אני?
למה דווקא אנחנו?
דבר שלישי...
הלימודים הורגים אותי.
אני לא יושבת ולומדת כל היום, אני בקושי מכינה שיעורים או לומדת למבחנים, אני גם לא מקשיבה בשיעורים...
אבל הם פשוט קשים מדי.
הכל קשה מדי.
מצפים ממני ליותר ממה שאני יכולה לעשות.
הלוואי שלא היו מצפים ממני כל כך הרבה.
(דווקא פו הדב. כל כך שמח, כל כך מאושר, כלכך שמנמן. דווקא ממנו לשמוע משפט כזה?)
דבר רביעי...
הדמעות לא מתייבשות.
בחיים לא בכיתי כל כך הרבה כמו שבכיתי אתמול.
רק חשבתי על זה, רק נזכרתי בזה...
ושוב, דמעות.
כל היום בכיתי.
לא עשיתי כלום. כל הכוחות שהיו לי נעלמו.
היה לי כוח רק לבכות.
ועכשיו שוב, הדמעות עולות.
דבר חמישי.
אני לא בטוחה אם אני בדיכאון.
כשאני לא בדיכאון וסתם כרגיל, אני הולכת 3 ארוחות מסודרות מינימום.
כשאני בדיכאון אני אוכלת את כל המקרר!
ולא מפסיקה עד שלא נשאר פירור אוכל במטבח (יש לנו 2 מקררים בבית וארון קסמים מלא בממתקים).
ומאז שהודיעו לי את הבשורה הזו...
לא אכלתי כמעט כלום.
סנדוויץ' וואפל בלגי שטרפתי בבכי.
זה לא נורמלי.
השעה כבר כמעט 6!
הייתי אמורה לאכול לפחות 3 ארוחות!
ואז בערב עוד אחת!
אפילו התמונה לא פותחת לי את התיאבון... :\
האנשים שלא סיפרתי להם אבל הם קרובים אלי לא שמים לב.
כאילו... איך?
איך לא שמים לב שאני כבר לא צוחקת הרבה?
לא מחייכת הרבה?
כן, זה רק היום.
אבל בכל זאת... אני תמיד צוחקת, תמיד מחייכת.
איך לא רואים?
איך לא מבינים?
איך לא תומכים?
הרגשה כזו שתוך חצי שעה התבגרתי ב20 שנים.
פתאום אני מבינה.
פתאום אני תומכת.
פתאום אני יודעת.
פתאום מספרים לי.
פתאום אני כבר בת 26.
הבעיות הקטנות שיש לי נראות מזעריות.
כאילו כלום.
כאילו אפס.
הבעיה הכי גדולה שלי היא זו.
ודווקא אותה אני לא יודעת לפתור.
קשה לי.
קשה.
~
פרפרים.
פרפרים הם יצור חופשי.
כשאומרים לי חופש, עולה בראשי הפרפר.
מטייל ממקום למקום, נשמה מתה שמחפשת את הדרך לגן עדן, את הדרך לחופש מהחיים.
פרפרים.
עם הכנפיים הקטנות שלהם.
בורחים מהעולם, עוזבים את הצרות שלהם מאחור.
פרפרים.
משוטטים מפה לשם, רואים הכל, קולטים הכל.
הם יכולים להיות בכל מקום, בכל מצב.
פרפרים.
אי אפשר לכלוא אותם.
הם יברחו.
בכל דרך שהיא.
פרפרים.
כשאני אהיה בת 18, אני אעשה קעקוע של פרפר.
כי פרפר זה חופש.
ואני רוצה חופש.
אני צריכה חופש.
~
שלי, שמחכה להיות פרפר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
