אני כלכך שמחה!
אני כלכך מאושרת!
אני כלכך גאה בעצמי!
אני פאקינג מאושרת!
אני עוד רגע בוכה מאושר!
אני לא מאמינה שהצלחתי...
ועוד שהצלחתי כל כך טוב!
החיוך עוד לא ירד לי מהפנים (:
כמה סיבות יש לי להיות מאושרת...
1. הציון הגבוה.
2. הפיצוי על השבוע הנוראי הזה שעבר עלי.
3. המאמץ שהשקעתי.
4. העובדה שלא ויתרתי לעצמי.
5. ההוכחה לעצמי שכן, אני יכולה!
ועכשיו, לפירוט -
נחשו על מה אני מתכוונת לדבר?
כן, על המתמטיקה.
אני והמתמטיקה...
אוח, תעבה נצחית.
אבל עזבו את זה, עזבו את העבר שלפני השנה.
השנה...
נכשלתי כמעט בכל מבחן או בוחן, שיעורים לא הייתי מכינה ובשיעורים, כרגיל, הייתי כותבת להנאתי סיפורים או מפטפטת.
לא התכוונתי להשקיע, לא התכוונתי להקשיב, לא התכוונתי ללמוד.
אחרי רומן מתמשך של כמעט 8 שנים עם מורות פרטיות, החלטתי השנה להפסיק.
"אני כבר נכשלת! אני ויתרתי!" אני זוכרת שצרחתי על ההורים שלי, לא הסכמתי להקשיב להם.
"אני לא מתכוונת ללמוד! מצידי בלי תעודת בגרות! בלי שום מתמטיקה!" לא דמיינתי אי פעם שאני אגיד את המילים האלה, אבל אמרתי, והתכוונתי אליהן בכל מובן של מילה.
לא הייתי מוכנה לשמוע בכלל על מתמטיקה, אבל ההורים שלי, שעד אז לא הייתה להם בעיה כלשהי עם הלימודים שלי, לא הסכימו לוותר.
"שלי, דודה שלך מורה למתמטיקה בבית ספר תיכון בעיר, לכי אליה! היא תלמד אותך!" אבא שלי ניסה לשכנע, וסירבתי.
"אני לא לומדת מתמטיקה!" בדרך כלל אני לא מסרבת להוריי, אבל הייתי נחושה.
הם לא הבינו מאיפה זה נפל עליהם.
"אני מסרבת ללמוד מתמטיקה. אני ויתרתי! לא מוכנה לשמוע על זה יותר! אני התאמצתי עד עכשיו רק בשבילכם, רק בשביל באב, כדי שתהיו מרוצים. אני לא מוכנה להמשיך עם זה! אין יותר מתמטיקה!" זרמים של דמעות זלגו על פניי, במיוחד אחרי שראיתי איך הם מאוכזבים ממני.
טוב, כשהציון הכי גבוה שלכם ב3 יחידות הוא 55, והכי נמוך הוא 19, אין ממה לצפות.
אבל תתארו לכם, משפחה שלמה של הורים, סבתא ו2 ילדים (בן 10 ובת 6) שמבינים מתמטיקה ברמה אקדמאית, והמשפחה המורחבת שיודעת מתמטיקה בלי למצמץ, ואני, נערה בת 16 בכיתה י', שלא יודעת לחשב בלי להשתמש באצבעות.
טוב, אם אתם לא מצליחים לתאר לעצמכם, אני אגיד לכם - זה מרגיש נורא.
כאילו אתם חייזר. שונים מכולם. וכאילו כולם צוחקים עליכם.
לא היה לי טוב עם זה.
במיוחד עם העובדה שכולם (אני חייבת לציין לטובה את ההורים שלי, שהם הכי פחות דחקו בי) דוחקים בי להיות טובה ולנסות לעבור ל4 יחידות ולהוציא מאיות.
ועוד, שכשהייתי מקבלת ציונים נכשלים במבחנים, ובתעודה גירדתי בקושי עובר, אנשים היו נדהמים.
"את, שלי?! את שכלכך קל לך בחיים ואת חכמה כלכך?! את שנראת 5 יחידות על 100?!" כאילו, WTF?
מאיפה השטויות האלה?
אנשים טיפשים.
באמת.
טוב, אז כמעט ויתרתי לעצמי, אבל בסוף השתכנעתי ונכנעתי לרצון הוריי, ולרצון דודתי.
עשיתי מתכונת ראשונה.
44.
ואו, איזו אכזבה.
אבל טוב, נו, אני חיה, לא?
טוב, והנה המתכונת השניה מתקרבת בצעדי ענק.
יומיים.
פאקינג יומיים ישבתי ולמדתי.
אני, שעד השנה לא ידעתי מזה ללמוד למבחן.
אני, שעד השנה לא יכולתי לשבת שניה בלי לקפץ.
אני, שחצי שעה של מתמטיקה ואני מתחילה למרוט את כל השערות על ראשי.
אני, ישבתי יומיים ולמדתי.
הגעתי למתכונת... והופס, סיימתי ב50 דקות.
רגע, מה? בטוח שעשיתי נכון? יכול להיות שהמבחן כל כך קל? לא יכול להיות!
טוב, הגשתי אחרי עוד 5 דקות של בדיקה...
"היי, אגם! גם את סיימת?! את בטח תקבלי 100, אז דברי אלי, מה התשובות שלך? באמת? באמת?! יכול להיות שהצלחתי?!"
טוב, המתכונת הייתה אתמול.
והמורה החזיר ציונים היום (חסר חיים? :O).
אחרי הרבה שכנועים מצדנו הוא הסכים להגיד לנו את הציונים.
"בלהבלה - 100, בלהבלה - 97, בלהבלה - 94... שלי - 90. בלהבלהבלה - בלהבלהבלה..."
מה?
90?
אני?
הוא מתבלבל!
אומיגאד אומיגאד אומיגאד!
אני רואה את הפרצופים הנדהמים של גוגית ורועיקי, שמסתכלים עלי בגאווה.
90! באמת קיבלתי 90!
שלחתי SMS לכל מי שאני מכירה -
"קיבלתי 90!!!!!!!!!!"
ואו.
ואו.
כמה שאני שמחה שלא ויתרתי.
כמה שזה היה נכון להקשיב להם.
לא לוותר.
ו - וואלה!
הצלחתי!
90?!?! אחרי 40?!?!
אלוהים, שאני לא מאמינה בו, תודה .
תודה, שלי.
תודהתודהתודהתודהתודהתודהתודה שלא ויתרת!
תודה, אמאבא, שלא הסכמתם לוותר לי.
תודה, דודה, שהיית לצידי.
תודה, משרד החינוך, שהמבחן היה קל יותר מהקודם.
תודהתודהתודהתודהתודהתודהתודהתודהתודהתודהתודהתודה.
קיבלתי בדיוק את הפיצוי הדרוש על השבוע הקודם, ועל המערכת יחסים על המתמטיקה.
איזה יופי.
אני מאושרתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת
תתתתתתתת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
יואו. איזה אושר.
פשוט אושר טהור שלא מתלכלך.
~
שימו לב, בצד ברשימות הוספתי פריט חדש...
If You Know Me, Just -
לאב לאב ואושר רב, שלי, שמתכוונת להוציא ציון טוב בבגרות D:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
