כן, אני דוגלת ברעיון ש"כל אחד מיוחד בדרכו".
וכן, לכל אחד יש את הכישרון המדהים שלו.
וכן, גם כאלה ללא כישרון מיוחדים.
לכל אחד יש משהו שיחודי לו.
כל אחד עושה משהו, או עבר משהו, או חושב משהו.
כל אחד מרגיש משהו ויודע משהו.
אבל מיום ליום אני שמה לב כמה שאנשים דומים אחד לשני.
מיום ליום אני אומרת לכולם שלא יכלילו אותי כי אני לא כמו מה שהם חושבים, אבל לאט לאט המחשבה הזאת יורדת.
כולם דומים לכולם.
כולם עוברים חוויות שונות, אבל הן בעצם דומות.
חוויות שכל אחד קיבל מהן טראומה שונה, לטובה ולרעה, אבל בעצם כולנו דומים.
פעם חשבתי שהמכנה המשותף היחיד שיש לכל בני האדם הוא הנשימה.
היום אני מבינה שטעיתי.
עם כל בן אדם יש לנו מכנה משותף שונה, ואיכשהו אנחנו מתחברים עם הרבה אנשים.
אם אתה שונה בדבר אחד מאחרים, לא תמיד אתה שונה בדבר שני.
ובזמן שכולם מרימים את אפם גבוה לשמיים בגלל שהם בטוחים שהם יחודיים ומיוחדים, אני רק שמה לב כמה שכולם דומים.
וזה מפחיד אותי,
כי עד לא מזמן הייתי בטוחה שאני מיוחדת ושונה.
עכשיו אני מבינה שלא.
ולא רק שאני לא מיוחדת, אף אחד לא מיוחד.
יכול להיות שיושב עכשיו מישהו בחדרו מלא הפוסטרים (כמו החדר שלי) בנתניה או רמת - גן ומגחך.
הוא שקוע עמוק עמוק בצרות שלו עם ההורים והגיטרה החשמלית שוכבת על המיטה שלו, והוא החליט לקחת הפסקה ולקרוא כמה בלוגים.
"אני מיוחד, היא אפילו לא יודעת על מה היא מדברת."
אבל לא בטוח שהוא מיוחד.
יכול להיות שיש מישהי שיושבת ומעדכנת מה היא אכלה היום, או ליתר דיוק - מה היא לא אכלה היום, והיא קוראת את הפוסט הזה והיא כועסת.
"מנראלה, שהיא תכתוב כמה שכולם דומים בדברים שונים?!" בזמן שהיא מחשבת קלוריות ומתי היא הקיאה בפעם האחרונה.
אני יודעת שכיף לחשוב שאני מיוחד, שאין מישהו שדומה לי,
אבל זאת אשליה.
כל אחד דומה לשני, בדברים שונים, במקרים שונים, בחוויות שונות, במחשבות שונות, במעשים שונים.
אין משהו שהוא יחודי לבן אדם עצמו.
ואו, כמה שזה קשה להבין את זה. :\
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
