אני שומעת עליך כל הזמן.
כולם צועקים, בוכים, מנחמים, מדוכאים.
אני יודעת שגרת קרוב אלי.
התחלתי לחקור עליך.
שאלתי קרובים, שאלתי רחוקים, האינטרנט עזר לי להכיר אותך עוד יותר.
השארת אחריך לבבות שבורים.
השארת הורים שכולים.
השארת אחים יתומים.
השארת חברים בוכים.
השארת ידידות כואבות.
השארת חיים שלמים.
השארת רוצחים בכלא, איפה שמגיע להם להיות.
התחלתי להכיר את עברך, את היופי שלך, את התכונות שלך, את החיוך שלך, והכל מתמונות, מסיפורים של אחרים, מסרטונים, מהבלוג שלך שבמקרה מצאתי.
אתה בדיוק חיפשת אהבה.
מצאת אותה מאוחר מדי.
בכל חלום אתה מתגלה אלי, בכל חלום אני אוהבת אותך עוד יותר.
אנחנו יושבים שעות במקום האהוב עליך, פארק בקצה העיר שבחיים לא ביקרתי בו.
אתה מציק לי ואומר שאתה רוצה לעשן, כי אתה יודע שאני לא אוהבת את זה.
אני כועסת ומתעצבנת, ואתה רק מנשק אותי, מרגיע אותי בנוכחותך.
כל בוקר אני קמה ומתאכזבת מחדש לראות שאתה לא פה.
אני מנסה לישון כל הזמן, אבל בזמנים שהשמש עוד לא נעלמה, אתה לא מוכן לבוא ולהיות איתי.
אתה רוצה שאני אמשיך בחיי כרגיל, ולא אעצור את החיים בשבילך.
האנשים סביבי לא מבינים מה קורה איתי, ומה פתאום אני נהיית מדוכאת, נהיית אובססיבית לשינה, נהיית קרה ועצובה.
למה פתאום ברגע שהכוכב הראשון יוצא, אני עוזבת הכל והולכת לישון.
אני מתדרדרת בלימודים, אני לא עושה כלום, אני מרזה מחוסר אכילה, ואני לא קוראת יותר, לא מצלמת יותר, לא משתפת יותר, לא מחייכת יותר, לא צוחקת יותר.
איפה הילדה של פעם?
יש אנשים שמוותרים על הקשר איתי, ויש את האחרים, שמתעקשים, ורק מכאיבים לי יותר.
אני לא יכולה לשמוע צרות של אחרים יותר.
להם קשה שהם נמצאים באהבה בלתי אפשרית.
לפחות הם התאהבו במישהו בעל שמחת חיים.
בוא, נשים אותם במצבנו, ואז נראה איך התלונות שלהם ישתנו.
אני כותבת לך את זה כי לא באת לבקר אותי כבר כמה ימים.
כל לילה בשבוע האחרון הייתי לבד.
למה עזבת אותי?
מה קרה?
פגשת שם מישהי?
החלטת שאני לא מספיק טובה?
רצית שאני אפסיק להתדרדר, ואחזור למצבי?
אז טעית.
אני לא יכולה יותר.
אני רוצה אותך!
והחלטה בליבי.
אני באה אליך, לתמיד.
וזה יקרה, בדיוק, עכשיו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
