חשבתי על העניין הזה כשחשבתי על האסיפת הורים שהייתה לא מזמן.
אמא שלי נכנסה לכיתה שלי, ביחד עם עוד הרבה הורים אחרים, והם התחילו לשמוע כל מיני תוכניות וכמה שהילדים שלהם נפלאים...
אבל רגע!
איך המורה בכלל יודעת מי זאת אמא שלי? מה, שמו לה מדבקה - "אמא של שלי?"
אז ברגע הזה היא משילה את כל שאר הזהויות שלה?
כי היא הרי גם אמא של עידן ותהל, היא גם אישה בעלת מקצועות מכובדים, היא גם אישה בת 37, היא גם אישה שהייתה בחו"ל, היא גם אישה שצובעת את השיער, היא גם אישה שגרה בבית גדול מדי, היא גם אישה שמגדלת כלב, היא גם תלמידה באוניברסיטה, והיא עוד המון זהויות...
ואז שמתי לב, שאנחנו פשוט מחליפים זהויות כל הזמן, לפי מידת הצורך!
בבוקר, כשאנחנו מתעוררים, אנחנו פשוט אנשים עייפים, אלא אם כן, אנחנו מתעוררים כמו שאני התעוררתי אתמול - בצרחות אימה בגלל סיוט שהיה לי, ואז אנחנו פשוט אנשים מפוחדים שרק רוצים לברוח.
כשאנחנו מטיילים עם הכלב שלנו, אז אנחנו פשוט אנשים שיש להם כלב.
כשאנחנו רצים לאוטובוס כי אנחנו מפחדים לאחר, אנחנו אנשים שצריכים להגיע לאינשהו באמצעות האוטובוס.
כשאנחנו יושבים בכיתה, באיזה שיעור משעמם, אנחנו רק תלמידים, והמורה שלפנינו היא רק מורה, אבל כשההפסקה מגיעה - אנחנו כבר לא תלמידים, אנחנו אנשים רעבים, חברים, ידידים, אוהבים (למי שיש לו\ה חבר\ה והם כל ההפסקה קוצ'י מוצ'י)...
אתמול, כשרכבתי על האופניים עם המנוע שאבא קנה לי, הייתי מרוצה. זאת הייתה הזהות שלי.
אחר - כך, כשהתהפכתי מהן, הייתי נערה פצועה. אני עדיין, דרך אגב.
אתמול בארוחת חג, כולנו היינו משפחה.
אני הייתי אחות, ואני הייתי בת דודה, ואני הייתי אחיינית, והייתי גם העוזרת, והייתי המלצרית, והייתי זאת שברחה כי הלכנו לטייל ולא הודענו לאף אחד, וגם הייתי האשמה בזה ששלחו אחרינו משלחת ( 
).
בקיצור, אני חושבת שהבנתם.
למשל עכשיו, בשניות האלה, יש לי כלכך הרבה זהויות, אבל הזהויות שאני מאמצת אותן כרגע (חוץ מהיותי פצועה):
אני נערה בת 16, שיושבת על הכיסא בחדר שלה במשך המון זמן, וכותבת פוסט בבלוג שלה.
אז שיהיה חג שמח לכל אחת ואחת מהזהויות! 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
