אחד מהספרים היותר מדהימים שקראתי לאחרונה, זה "כמה טוב להיות פרח קיר".
כל הספר אני גדלה עם הדמות, עוברת איתו את השנה הראשונה של התיכון שלו, כיתה ט'.
רואה איך מילד חסר חברים הוא מתפתח, מכיר יוד-בטניקים, מתחיל לנהוג, נכנס לדכאונות, מתחבר למורה שלו, מתאהב, מתחיל לשתות ולעשן, צורך סמים, משתתף בהצגות, מכיר מוזיקה וספרים, מפתח מערכת יחסים, פוגע באנשים, מתחבק, נזכר באנשים שחשובים לו, קונה מתנות ועוד ועוד.
ללוות את צ'ארלי בכל השנה הזו הייתה חוויה לכל החיים.
קראתי כבר ספרים לא ברורים.
קראתי כבר ספרי נעורים רגילים.
קראתי כבר פנטזיות.
קראתי כבר רומנים.
קראתי כבר סיפורי מתח.
קראתי הכל מהכל.
"כמה טוב להיות פרח קיר" הפך להיות מחמשת הספרים האהובים עלי, אחרי "מטילדה", שקראתי אותו פעם ראשונה בערך בכיתה א' ומאז נשאר הספר האהוב עלי, ואחרי "הזקן בן ה100 שיצא מהחלון ונעלם", שזה בהחלט ספר שאני ממליצה לכולם, ואחרי "מלך החומוס ומלכת האמבטיה", וגם "אליס בארץ הפלאות" שנמצא ברשימה שלי.
מה שיפה בספרים האהובים עלי זה שהם כולם מיוחדים.
חוץ ממטילדה, כי הוא בכל זאת ספר לילדים, למרות שגם הוא מיוחד בדרכו שלו.
כולם לא ברורים ובו זמן ברורים.
כולם חמים ובו זמן אדישים.
כולם קלילים ובו זמן כבדים.
כולם גלויים ובו זמן מסתירים משהו.
כולם גרמו לי לחייך.
כולם גרמו לי לצחוק.
כולם גרמו לי להתרגש.
אבל זה לא מה שמיוחד בהם, כי זה מה שכל הספרים (כמעט) שקראתי גרמו לי.
מה שמיוחד בספרים האלה, זה שלא בכיתי.
כידוע, אני בוכה מכל ציוץ. במיוחד מספרים וסרטים.
לא בכיתי ב"זקן בן ה100 שיצא מהחלון ונעלם". פשוט, לא היה על מה לבכות.
לא בכיתי ב"מלך החומוס ומלכת האמבטיה". העדפתי לשקוע איתו לדכאון ולנסוע איתו במשך ימים שלמים, במקום לבכות.
לא בכיתי ב"אליס וארץ הפלאות". בדיוק כמו הספר הראשון, לא היה על מה לבכות.
ולא בכיתי ב"כמה טוב להיות פרח קיר". לא בכיתי כי כשצ'ארלי היה עצוב, כשצ'ארלי היה בדיכאון, כשצ'ארלי התרגש יותר מדי - הוא זה שבכה. אני? אני ישבתי ובלעתי בשקיקה מילה אחר מילה, מחפשת את החיוך שלו. מחפשת את האהבה שלו, את הנתינה שלו מעצמו, דורשת ממנו שיחשוב קצת על עצמו.
כל הספרים האלה אלו ספרים שגרמו לי להעריך את הדמות הראשית שבהן.
אני בנאדם אוהב. אני בנאדם סלחן. אני בנאדם מחמיא. אני בנאדם נוח.
אבל אני לא בנאדם שמעריך אנשים.
אם יש מחמאה שאני הכי מתקמצנת בה, זה "אני מעריכה אותך".
לא בגלל שאני באמת מתקמצנת בה, אלא בגלל שאני לא מעריכה אף אחד.
יש מספר נורא מוגבל של אנשים שאני מעריכה.
וחלק נכבד מהם תופסים הדמויות האלו:
מטילדה, ילדה בת חמש וחצי ויותר חכמה ואנטיליגנטית מכל אדם שאני מכירה.
העלמה מרשמלו, מורתה של מטילדה, האדם הכי רגיש ומבין שזכיתי להכיר.
אלן קרלסון, הזקן בן ה100 שלי שעבר הכל בחייו ובכל זאת נשאר הוא.
פילי, מלך החומוס, שמתמודד עם הכל ולמרות זאת לא עוצר לחשוב על מה שהוא עושה לרגע.
אליס, ילדה מפוחדת שמנסה להבין מה היא עושה במקום המיוחד הזה, ולא מוכנה להסכים איתו, ובסוף נרגעת ואפילו נהנהת.
וצ'ארלי... צ'ארלי הרגיש, האוהב, המדהים.
כל כך שמחתי להכיר אתכם, ואני שמחה שאתם מסוג הדמויות שתמיד ילוו אותי.
אלו ספרים שאני יכולה לשלוף אותם באותו הרגע ולסיים אותם אחרי חצי שעה, ובכל זאת להנות.
להרגיש שכל קריאה היא הפעם הראשונה.
ללמוד משהו חדש מהספר, למרות שזאת הפעם הרביעית שאני קוראת אותו.
תודה לכם, פילי וצ'ארלי ואלן ומטילדה ואליס.
תודה לכם, סופרים מופלאים.
תודה לכם.
בזכותכם הכרתי אנשים חדשים, חברים לחיים, מודלים לחיקוי.
תודה לכם על זה שאתם תמיד פה בשבילי.
ואני אקנח במשפט קטן שרשום על הקיר שלי בחדר -
"ספרים הם החברים הכי טובים!"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
