יש בך משהו שגורם לי לבכות מכל שיחה איתך. שגורם לי להתעצבן מכל מילה ממך.
שגורם לי לרצות לצרוח ברגע שאני שומעת אותך.
אפשר לצפות מילדה שתשמח לבלות עם סבתא שלה, לא?
אפשר לצפות שהסבתא תאהב את הילדה ותראה לה את זה, לא?
אז למה אני לא יכולה לצפות?
ולמה כשאני כן מצפה, אני מקבלת סטירה אדירה בפרצוף.
את לוחצת על הנקודות הכי רגישות, גורמת לאנשים להתפתל מכאב רק מהמילים שלך.
לי נמאס מזה.
פעם אחת, פעם אחת את יכולה להחמיא בלי להוסיף כלום אחרי המחמאה שיהרוס אותה.
פעם אחת את יכולה להגיד שאת אוהבת אותי בלי שזה קשור לציון כלשהו.
פעם אחת את לא צריכה להוסיף "למה את רוצה להרוג אותי?" אם אני לא מצליחה במבחן.
פעם אחת את יכולה להגיד לי שאני נראת בסדר... אפילו לא יפה, לזה אני לא מצפה. להגיד לי שאני נראת בסדר, זה כל כך קשה?
את לא יכולה לקנות את העוגיות האהובות עלי, שוקולד צ'יפס, ועוד לקנות 3 חבילות, ולצפות שאני לא אאכל.
וכשאני אוכלת, באיזו זכות את כועסת עלי?!
את לא רוצה שאני אאכל ואשמין? סבבה, אני מבינה.
אל תקני.
אבל כשאת קונה, פותחת אותן, אוכלת אותן מולי ומצפה שאני לא אאכל...
"יש עוד אנשים בבית. היא לא צריכה לאכול."
מה, תסבירי לי, מה? אני מתכוונת לחסל את כל שלושת החבילות? לקחתי עוגיה אחת. עוגיה אחת!
או למשל, כל פעם שאני הולכת איתך לקניות אני חוזרת בוכה.
"תראי איך הג'ינס לא עולה עליך. זה בגלל כל מה שאת טוחנת."
"באב, לא אכלתי כבר יומיים. איזה טוחנת?"
"לא אכלת? שקרנית. אם לא היית אוכלת היו רואים את זה."
"תראי איך החולצה הזאת מדגישה לך את כל השומן. איזה גבר ירצה אותך ככה?"
את לא מרוצה אף פעם ממה שאני עושה.
"באב! קיבלתי 98 בתקשורת!"
"כל הכבוד, אבל למה לא 100?"
"כי טעיתי במשהו."
"אז למה טעית?!"
כל דבר שאני עושה בשביל שתהיי מרוצה, את לא.
"למה את יושבת ובוהה בטלוויזיה?"
"למה לא?"
"למה את לא קוראת?!"
"אני בדיוק סיימתי ספר היום, ואתמול גם סיימתי אחד, באלי קצת לראות טלוויזיה."
"את לא עושה כלום עם עצמך!"
...
"שלי! את בבית? מה עשית בחדר עד עכשיו?"
"קראתי ספר... התחלתי אותו לפני כמה שעות ועכשיו סיימתי."
פרצוף
"מה?!"
"למה את לא הולכת ועושה ספורט? את לא עושה כלום עם עצמך! כל היום קוראת!"
"את רצינית איתי?!?!"
...
"באב, עשיתי עכשיו הליכה של שעה כמעט עם צ'יפס (הכלב שלי)!"
"כל הכבוד! אבל למה את לא קוראת? את לא עושה כלום עם עצמך!"
~
תסבירו לי את האישה הזאת. כי אני כבר ויתרתי על לנסות להבין בעצמי.