אני רצה. ידי מושטות לפנים כדי שאני לא אתקע באף עץ או ענף, אבל היער הזה מכיר אותי כבר והכין לי שביל משלי, שבו הוא לא מצמיח עצים ולא נותן לחיות להתקרב אליו.
אני רצה, מדי פעם מבחינה בהבזקים של ירוק וחום, הבזקים שמזכירים לי עד כמה מהר אני רצה.
אני רצה, וכל מה שאני שומעת הוא הדופק שלי. הלב שלי פועם, כל כך חזק שכל רופא היה צורח עלי לעצור ומיד, אבל אני ממשיכה לרוץ.
אני עוצרת רק כשאני מגיעה לקרחת יער קטנה.
אני נעצרת בכזאת פתאומיות שאני עפה על הדשא הרך שנמצא במקום, וחוטפת מכה ברגלי.
אני מסננת קללה כשאני רואה את הדם שהתחיל לזרום מרגלי, יודעת שזה ימשוך דובים, זאבים וחיות אחרות שאוהבות להסתובב ביער.
לפתע הוא מגיח מאחורי עץ, יפה כשהרגלו.
הוא מבחין בפצע המדמם שלי, מוריד את חולצתו ומושיט אותה לי. אני בולעת את רוקי בעצבנות ולוקחת את החולצה ממנו, מתסכלת לכל מקום חוץ מעליו. תוך רגע חולצתו כרוכה וקשורה סביב המקום המדמם ברגלי, ואני נשכבת על הדשא, בוהה בשמיים השחורים מעליי.
הוא מתיישב לידי ואני נדרכת.
השתיקה בנינו לא נעימה, והמתח מורגש באוויר, אך אף אחד מאיתנו לא עושה דבר כדי לשבור אותה.
מבטי לא זז מהשמיים והוא משחק בדשא, תולש גבעול וממולל אותו באצבעותיו.
השתיקה הופכת למעיקה ושנינו מרגישים זאת בו זמן.
הוא, שעד עכשיו ישב עם הגב אלי, מסתובב לעברי, ואני עוברת משכיבה לישיבה, ושנינו צמודים.
"איפה היית?" אני לוחשת והוא עוטף אותי בחיבוק אליו.
"לא נעלמתי לשום מקום." גם הוא לוחש ואני דוחפת אותו ממני, ממהרת לעמוד. כאב חד עובר בפצע החדש שעטוף בחולצתו, אך אני מתעלמת ממנו. הוא מיד קופץ על רגליו, חוסם לי את הדרך לשביל.
"מה עכשיו?" הוא נוהם, קולו נמוך, מסמן לי להיזהר, אבל אני מזמן למדתי להתעלם מסימני זהירות.
"מה עכשיו?! שבוע, שבוע לא היית פה! אני באתי כל יום, באתי וישבתי שעות, קראתי וקראתי לך, ואיפה אתה?!" אני צורחת, שומעת כמה ציפורים עפות מהפחד.
הוא פוצה את לענות אך אני ממשיכה לצעוק.
"בסדר, הבנתי שנבהלת ממה שאמרתי. הבנתי שהיית צריך זמן לחשוב, אבל שבוע?! בלי להגיד כלום, בלי להשאיר הודעה, פשוט נעלמת!" אני עוצרת כדי לקחת אוויר אבל הוא משתיק אותי.
"את הפלת עלי פצצה גדולה מאוד. הייתי צריך לחשוב, לעקל ולהחליט מה אני עושה עם זה. אחר כך הלכתי, נפרדתי מאנבת' וחזרתי לפה כדי לבשר לך את זה. אני שמח שזו קבלת הפנים שאני מקבל." הוא עונה בשקט ופוסע הצידה, מראה לי שהדרך שלי הביתה חופשית ושאני מוזמנת לעזוב. אני פונה להסתכל עליו.
"עזבת את אנבת'?" אני שואלת בחשש, פוחדת מתשובה שלילית, אך הוא לוחש "כן" קלוש.
"למה?" קולי כה חלוש שהוא צריך להתכופף לעברי כדי לשמוע את שאלתי.
"כי הבנתי שאני מרגיש כמוך." תשובתו קצרה אך גורמת לליבי לפרפר.
"באמת?" אפילו אני לא שומעת את עצמי, אבל הוא מהנהן לעברי, עונה לי בלי קול. אני קופצת עליו בחיבוק, כורכת את זרועותיי סביב צווארו ושפתינו נפגשות.
~אני אומר לך, יבוא יום ונהיה ביחד.~ אני נזכרת באמירה שלו מלפני כמה שנים, כשעוד חיינו זה לצד זו בבית היתומים.
כתגובה לזיכרון, אני מעמיקה את נשיקתי ושנינו נופלים על הדשא הרך, נרדמים אחד בזרועות השניה.
~
זה מה שאני עושה כדי להפסיק להיות עצבנית.
אני כותבת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
