ואו, איזה יום קליל.
הלכתי לבית ספר, עשיתי את המבחן, סיימתי אותו באושר.
הצלחתי לעשות את כל ה3 תרגילים שהיו והצלחתי אותם טוב. יצאתי עם חיוך ענק על הפנים, חצי שעה לפני סיום המבחן.
כולי מאושרת הולכת עם עצמי ואז ילדה מהכיתה שלי רצה אלי ועצרה אותי.
"שלי, חכי לי, בואי נצא החוצה ביחד." אנחנו יוצאות החוצה, והיא צועדת לשער.
"לאן את הולכת?" אני שואלת אותה, מופתעת, "יש לנו עוד 5 שעות."
"לים. יאללה, אין לי כוח." אני מחייכת אליה. לא מתחשק לי ים, אבל בהחלט מתחשק לי הביתה.
כלכך קלילה הרגשתי אחרי המבחן, אחרי כל הלחץ האדיר שהיה עלי מעצמי ומהמשפחה ומהחברים ומהכיתה ומהמורים, ולבסוף הצלחתי - הרבה יותר ממה שציפיתי.
"אמא?" "כן?" "אולי תיקחי אותי הביתה?" "עוד 5 דקות אני אצלך." וככה היה.
הגעתי הביתה יחד עם חברה הכי טובה של אמא, ורצתי לארון שלי. הרגשתי שבא לי ללבוש שמלה.
לי? לי בא ללבוש שמלה? באב הייתה מתפגרת.
כמובן שלי אין שמלות - כי אני ממש שונאת שמלות וחצאיות וכל הדברים האלה, אז מיהרתי לארון של אמא שלי ולקחתי ממנה שמלה קיצית, קלילה ומתוקה.
שמתי כפכפים והלכנו להצטלם - אמא מצלמת את חברה שלה ואני רצה עם הכלב שלי.
אחר כך הן הלכו, ונשארתי 4 שעות לבד.
הפעלתי מוזיקה וקיפצצתי בתנועות ריקוד לא מוגדרות, נותנת לעצמי להשתחרר.
אחר כך התחלתי לקרוא את אחד מחמשת הספרים האהובים עלי - מלך החומוס ומלכת האמבטיה. זה פשוט ספר מעולה, אין משהו אחר.
בתחילת הספר הוא דיבר על כמה שהוא אוהב חומוס ועשה לי חשק לנגב חומוס, אז זה מה שעשיתי. מזל שבדיוק אמא קנתה פיתות טריות (:
ככה עבר עלי היום, בקלילות בלתי ניתנת לתיאור, והאמת שאני גם לא רוצה לתאר אותה.
טוב לי, כל כך קליל לי... איזה יום טהור. (:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
