הפוסט בחמים גרם לי להיזכר בנושא הזה שוב.
מערכות יחסים בעידן הוירטואלי.
אתם יודעים, איכשהו יוצא שאני מנהלת את כל חיי בפייסבוק, אינסטגרם, וואטסאפ, סמסים, סקייפ, פה בישרא וכו'.
האמת? אני שונאת את זה.
אני שונאת להכיר אנשים אינטרנטים כי אני לא יודעת מי זה האדם שמולי. אני לא יודעת עד כמה הוא אמין, עד כמה הוא כמו שהוא במציאות, האם הוא נראה כמו שאני אוהבת... אני לא יודעת כלום.
הצד היחיד שאני מכירה בו זה הצד שהוא בוחר להראות לי, התמונות שהוא בוחר לשלוח לי.
אני לא יודעת איך הוא מתנהג עם חברים שלו, איך הוא מתנהג עם המשפחה שלו, איך הוא מתנהג עם ידידות או עם האסקית שלו.
מאיפה אני יודעת? אני מכירה אותו רק בשיחות שלנו.
החולשה הגדולה של חיי זה אוריאו. ולא, לא העוגיה. אוריאו שהכרתי לפני בערך שנה וחצי בFXP.
הוא היה (ועדיין) החולשה הכי גדולה בחיי. רק שהוא גר בסוף הארץ, ולא יצא לנו להיפגש אפעם.
אתם יודעים לכמה אנשים פיתחתי רגשות חיבה? לכמה אנשים אינטרנטים? המון.
הרבה יותר מדי.
כל העידן הזה של הפלאפונים... המחשב...
אני מנסה לבלות כמה שפחות מול המסך הזה שניצב מולי.
אני קוראת, המון. באמת שאני בקושי עוזבת את הספרים. לא אכפת לי שזה הופך אותי ל"חנונית". אני נהנת מזה וכולם מוזמנים
לי.
אני מנסה לעזור לאנשים. בכל דבר שהם צריכים. בכל עצה או הושטת יד או כתף תומכת שהם צריכים. אני תמיד תמיד פה.
אני מנסה לפתח קשרים עם אנשים מציאותיים.
אבל כן, אני מחוברת לפלאפון בכל היממה פרט לשעות שאני ישנה.
אני מדברת עם אנשים, אנשים שהכרתי באינטרנט.
אבל מה? תמיד, תמיד אני מראה את עצמי האמיתית. זאת אומרת, יש לי המון שלי, ואני לא בוחרת איזו שלי ספציפית להראות. אני מראה לאנשים שאני באמת מחבבת את כל הצדדים שלי.
אני רוצה שיכירו אותי כמו שאני. לגמרי. גם אם הם אנשים אינטרנטים.
אבל מה? מי מבטיח לי שגם הם כמוני? מי מבטיח לי שאם אני אפגש עם הבנאדם שהתכתבתי איתו במשך כמה חודשים אני לא אתאכזב?
הנה, נפגשתי עם מישהו אינטרנטי (לא לירן, לא אתה) - גיליתי אדם שונה לגמרי. אמרתי ניתן לו צ'אנס, בכל זאת פעם ראשונה הוא פוגש מישהי שהוא היה איתה רק בקשר וירטואלי - נתתי לו צ'אנס נוסף, אפילו 2.
שונה כאילו דיבר איתי בן אדם אחר... אז עזבתי אותו. האכזבה הייתה גדולה מדי.
אני כל הזמן אומרת לעצמי, תפסיקי כבר להכיר אנשים ככה. תפסיקי להתחבר לאנשים שרוב הסיכויים שהם לא ככה באמת.
אבל לא.
אני לא לומדת מטעויות.
וזו הטיפשות הכי גדולה שלי - העובדה שאני לא לומדת מטעויות.
אני חייבת להפסיק עם קשרים אינטרנטים... בעיקר קשרים רומנטיים. אני רק נפגעת בסוף.
שלי... שחייבת להתחיל ללמוד מטעויות.
(והנה, אני ממשיכה להכיר אנשים חדשים ולדבר איתם בסקייפ ובפייס. מה גורם לי להיות טיפשה כל כך?)
נ.ב - נמאס לי לחשוב מה חושבים עלי ואיך אני צריכה להתנהג כדי לצאת בסדר.
לעזאזל, זה הבלוג שלי!
פה אני צריכה לפרוק!
תתמודדו ואם לא -
מפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
