זאת תכונה שדופקת אותי בחיים שוב ושוב, אבל בכל זאת אני תמיד מביאה לאנשים הזדמנויות.
תמיד.
אני תמיד חושבת שמתחת לכל השכבות הרעות או הפוגעות שהאנשים עוטפים את עצמם איתן מסתתרת נפש פצועה, שרק צריכה מישהו שיתמוך בה, שידבר איתה, שיעזור לה.
כל פעם מחדש אני נפגעת - ובכל זאת אני נותנת הזדמנות נוספת, בכל זאת אני נותנת לעצמי להיפגע שוב רק בשביל לגלות את האדם הטוב שמסתתר בכל אחד.
והנה, סוף סוף הגיע היום הגדול שאחרי שאותו אדם שבר לי את הלב שוב ושוב ושוב, גרם לי בכוח לפקוח את העיניים שלי ולהבין - שהתייאשתי.
ממתי אני מתייאשת מאנשים?
ממתי אני מרימה ידיים במקום לעזור למישהו שצריך עזרה?
ממתי אני מעדיפה לברוח?
והנה התשובה.
בשנה וחצי האחרונות הבאתי לבן אדם הזה יותר הזדמנויות מאשר הבאתי לאנשים בכל חיי!
וכל פעם בתירוץ אחר!
"מה שהיה לו עם ההורים עכשיו זה קשה..." "מה שקורה לו בצבא עכשיו הוא טיפה עצבני..." "מה שקורה לו עם החברה הוא צריך לפרוק..."
מה זה השטויות האלו?!
הבנאדם הזה יוצא ונכנס לחיים שלי כמו בומרנג כבר שנה וחצי! חודשים של שקט ממנו ואני מצליחה איכשהו להירגע מהמתקפה הקודמת, מצליחה לחשוב שאני אעבור הלאה, ושוב פעם הוא חוזר ומערבב לי את כל החיים, הורס כל מה שבניתי, שוב פעם כובש אותי וגורם לי לפתח ציפיות - ואז יוצא, משאיר אותי בלי שריון, שבורה, מרוסקת ומאוהבת.
שוב פעם להחיות את הפצעים, שוב פעם מסכות של "הכל בסדר", שוב פעם אני מצליחה קצת להתאושש... ואז הוא מחליט לחזור, שוב.
כל פעם מחדש אני מביאה לו.
כל פעם מחדש אני מתרצת לעצמי - "אני הרי אוהבת אותו, אני צריכה לקבל אותו כמו שהוא" "הוא צריך עזרה, אם לא הוא יהרוג את עצמו" "כשנהיה ביחד זה ישתנה..." .
די.
נגמרו התירוצים.
פקחתי את עיניי והעפתי את כל ההכחשות לקיבינימט.
הבנאדם הזה גס, דוחה, אלכוהליסט, מעשן כמו קטר, כל הזמן מנסה למות, קנאי ברמות בלתי הגיוניות, לא מתמודד עם שום דבר שקורה לו ורק בורח שוב ושוב ושוב, עם אגו שנוגע בכוכבים, מקלל כמו מלח, נכנס להתקפי זעם ושובר את כל הבית, עם 8 תיקים במשטרה, בורח כל יומיים מהמסגרת הצבאית שלו, רב עם כל העולם, ההורים שלו העיפו אותו מהבית בגלל כל הבלגן שהוא עושה להם, כולם מתרחקים ממנו...
מה אני צריכה מישהו כזה בעייתי?
מה גרם לי להכחיש את כל הבעיות שבו ולהגיד לעצמי "כשנהיה ביחד הכל יסתדר"? "האהבה תנצח"? מה גרם לי לחשוב ככה?
ובכל זאת נתתי עוד ועוד הזדמנות.
הייתי בטוחה שאני מאוהבת, שהוא מאוהב, ושזה יסדר הכל.
מה אני, בסרט דיסני?
אתמול הבנתי משהו ממש חשוב. כשאנשים נהיים חברים, לא בהכרח חברים מבחינה רומנטית, הם מתחברים בזכות מה שהאדם השני. הם לא מתחברים איתו בשביל לשנות אותו, הם לא מתחברים איתו בשביל לגרום לו להיות כמוהם. הם מתחברים איתו בזכות מה שיש לו ובזכות מה שאין לו.
אז למה חשבתי שאני אצליח לשנות אותו? שאני אצליח לגרום לו להפסיק לעשן? לשתות? לקלל? להיות כזה קנאי? שאני אוציא אותו מהתקפי הזעם שלו? שאני אגרום לו להפסיק לנסות להתאבד?
מה גרם לי לחשוב ככה?
הרי אם התאהבתי בו מההתחלה, זה לא היה בשביל לשנות אותו. זה היה בגלל שהוא גרם לי להרגיש טוב עם עצמי, בגלל שנהנתי לדבר איתו, בגלל שהוא היה מתוק ומקסים עם ביטחון עצמי... אז מפתאום אני חושבת "ברגע שנהיה ביחד זה יפסיק?"
הרי זה לא יפסיק! הוא כזה! הוא תמיד היה ותמיד יהיה כזה, ואם הזמן זה רק יחמיר. אני ממש לא רוצה חבר אלכוהליסט שיגיד לי מה לעשות בחיים, לאן ללכת, מה ללבוש ועם מי לדבר. ממש ממש לא.
"ברגע שאת תתאבדי, אני מיד בא. אין סיכוי שאני משאיר אותך לבד שם. את הדבר היחיד שמחזיק אותי שפוי. בלעדיך כבר מזמן הייתי מתאבד."
"אם אתה מתאבד גם אני מיד מצטרפת אליך."
אתם יודעים מה אני חושבת? אני חושבת שאם הוא היה מתאבד עכשיו, לא הייתי מקיימת את ההבטחה שלי. הוא פשוט לא שווה את זה.
הוא לא היה שווה את כל השנה וחצי האחרונות, והוא לא שווה את כל הזמן שאני מבזבזת עליו עכשיו.
ולמרות הכל, למרות כל מה שהוא וכל הבעיות שלו, למרות כל הפעמים שהוא פגע בי ושבר לי את הלב, למרות שהוא נכנס ויצא כשהיה לו טוב עם זה... למרות זאת המשכתי להביא לו הזדמנויות.
הוא היה יכול לא ליצור איתי קשר במשך שבוע ואז לשלוח לי הודעה "אוי ילדונת את לא מבינה איזה שבוע קשה היה לי..." ואני תמיד פה לעודד אותו, וברגע שהוא מרגיש טיפה יותר טוב עם עצמו הוא נעלם, חוזר אחרי כמה ימים "אוף איך אני שבור ילדונת..." ושוב פעם הייתי מעודדת אותו וגורמת לו לחייך ושוב פעם הוא היה נעלם.
תמיד אני הייתי נותנת מעצמי, תמיד אני הייתי מעודדת ותומכת, תמיד אני הייתי המייעצת...
מה הוא יודע עלי?
כלום.
למה?
כי הוא לא שאל אף פעם, לא התעניין אף פעם, לא הקשיב אף פעם...
הייתי מתחילה לספר לו משהו עלי "ילדונת אני מצטער אני לא יכול לדבר, נדבר מחר?" ושוב פעם חוזר אחרי כמה ימים, פורק אצלי את הלב, מקבל עידוד ממני והולך.
כשהוא היה מבקש ממני משהו שלא רציתי לעשות הייתי אומרת לו "תכבד אותי בבקשה, אני לא רוצה."
"מכבד, בטח שאני מכבד..." ואחרי כמה דקות מבקש שוב.
"לפני רגע אמרתי לך שאני לא רוצה!"
"לא רוצה? לא צריך! אני אלך למישהי אחרת!" ונעלם.
אז אחרי כל מה שעשיתי בשבילו, אחרי שלא הפסקתי להוכיח לו שאני באמת ובתמים אוהבת אותו, אחרי שתמיד הייתי שם בשבילו, אחרי שספגתי כל כך הרבה פגיעות ואספתי כל כך הרבה חלקים שבורים מהלב שלי... אחרי כל זה מגיע לי היחס הדוחה הזה, המזלזל הזה, כל חוסר הכבוד הזה?
אני לא חושבת.
אני לא חושבת שמגיע לי להרגיש ככה.
אני לא חושבת שמגיע לי לסבול ככה.
בלי שום השתחצנות, אני לא חושבת שאני בן אדם רע, אני לא חושבת שעשיתי משהו שמגיע לי יחס כזה. בדיוק להפך. אני חושבת שעשיתי מעל ומעבר בשביל שיהיה לו טוב, בשביל שהוא יחייך, בשביל שיוציא את הדכאונות האלו ויתחיל להרגיש בסדר... ואני חוטפת סטירה בפרצוף.
אין בעיה.
סוף סוף הבנתי, סוף סוף הפנמתי, סוף סוף הפסקתי להכחיש.
הוא האדם הראשון בעולם שגרם לי להתייאש ממנו. כנראה שיש כאלו אנשים...
באמת שלא משנה מה חוויתי בחיים לא נפגעתי ככה, לא התאכזבתי ככה, לא כעסתי ככה ולא התייאשתי ככה.
הגיע הזמן, כנראה.
(ואם כבר קראתם את כל החפירה הזו (מסכנים שלי)... אתם יכולים קצת לתמוך ולהגיב לי את דעתכם. אני באמת דיי על סף שבירה עכשיו).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
