לא זה לא יהיה השיר שלנו - רן דנקר ונינט טייב
התאהבתי בה מהרגע הראשון שראיתי אותה מחייכת.
היא הלכה לה באמצע הרחוב, מטיילת עם הכלב שלה, אוזניות תקועות באוזניה.
השיער שלה היה פזור, פרוע מהרוח שהכתה בה בלי רחמים.
כנראה שהיא שמעה שיר שגרם לה לחייך, כי החיוך לא ירד מפניה, אבל זה היה מין חצי חיוך כזה, בלי שיניים.
בדיוק החנתי את המכונית ויצאתי ממנה, בוהה בה, ביופי שהיא משרה מסביבה.
ולפתע... לפתע האי חשפה שיניים, חיוך מתוק נמתח על שפתיה, וליבי החסיר פעימה.
זה היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי.
ומאז, מאז אותו הרגע שהיא חלפה לידי וגנבה לי את הלב בזכות החיוך המדהים שלה, היא לא יצאה לי מהראש.
לא ראיתי אותה מאז, אך בכל פעם שמישהי חייכה לידי, מיד השוואתי את החיוך שלה לחיוך המדהים בעולם, ואף אחת לא הצליחה להתקרב אפילו לרבע מהתחושות שהיא גרמה לי.
עד היום, אני מחפש את החיוך המושלם הזה.