ככה זה נגמר.
סוף נוראי. אסון שאין כמוהו.
מצמוץ מהיר והיא שוב לבד.
היא עדיין אחת.
תמיד הייתה, תמיד תישאר.
לבד.
למרות שאהובה עדיין איתה,
אהובה הבודד נעלם,
אמה נטשה אותה,
אחותה התפוצצה מול עיניה.
השומרים שוב שיכורים, אין רגע של פיקחות,
וכל אנשי העולם נגדה.
כולם דוחקים אותה לפינה, צועקים, כועסים, ואף אחד לא שם לב שהם כבר מזמן איבדו אותה.
היא כבר לא שומעת. כבר לא מקשיבה.
יותר קולה לא נשמע.
בית גדול, פרחים בגינה, ילדים ישנים, אהובה מנשקה. והיא לבד.
למרות שהמציאות נוראית, אל הלילה מתפללת לא לחזור.
החלומות, הסיוטים, הכל מחזיר אותה לחייה הישנים.
זרועות חסונות שוב מחבקות, והיא מתנחמת, אך אין זה נכון.
לא פה היא רוצה להיות.
רוצה ליער, לצוף על המים, לצוד ציפורים, לצחוק.
אהובה הבודד נשאר מאחור, אהובה מחבק ומנחם, והיא לבד.
ילדיה אוהבים, והיא סוגרת את ליבה.
היער קורא לה.
והיא לא עונה.
~
השראה שהייתה לי אחרי שסיימתי לקרוא... :\
שלי, שאין לה שניה לנשום.