האישה הזו הייתה כמו דודה בשבילי.
בכל האירועים שלי היא נכחה, בכל האירועים שלה אני נכחתי.
בכל פעם שהם היו באים לבקר הייתי רצה למטה לאכול איתם ארוחת צהריים.
אהבתי אותה יותר משאני אוהבת את הדודים האמיתיים שלי מהצד שלה, הצד הרוסי.
אהבתי לבקר אותם בבית שלהם.
אהבתי לעבור איתם בין הגלריות השונות של בעלה.
היא הייתה אישה מדהימה לבעלה, היא הייתה אם מדהימה לילדותיה, היא הייתה סבתא מדהימה לנכדים שלה.
התמונה שהוא צייר לי בהשראתה לבת המצווה עדיין תלויה לי מעל המיטה, עוד מ2008.
היא תמיד הייתה משמחת לבבות.
הם היו מגיעים אלינו לאכול ארוחות צהריים, כולם היו מתאספים בחוץ בגינה, אוכלים וצוחקים. היא הייתה מחייכת וכולם היו מחייכים מיד אחריה.
לא היה אפשר להתעלם מנוכחותה.
היא הייתה כובשת לבבות.
היו לה כאלו עצות חכמות, כזאת שמחת חיים...
והנה, הסרטן שתקף אותה לפני בערך חצי שנה הוציא לה את כל מה שגרם לה לחייך.
באב (סבתא שלי), ודוד שלי, בעלה, היו עושים תורנויות בשמירה עליה בבית החולים. אף אחד לא רצה שהיא תשאר לבד.
הילדה שלה, שהיא גם החברה הכי טובה של אמא שלי וכמו אחות גדולה בשבילי, שגרה בכפר סבא, הייתה באה אלינו לישון פה פעמיים בשבוע, כי הבית חולים הוא פה, ברחובות.
הילדה השנייה שלה שגרה ברוסיה באה לשבועיים לפה, רק בשביל להיות איתה.
בפעם היחידה שנתנו לי לראות אותה, ראיתי שלד עם שיער בלונדיני דליל שוכב במיטה, והיא הבזיקה לעברי חיוך חלוש.
הלב שלי החסיר פעימה.
זאת, השלד הזאת, הגופה שחיה בערך, זאת דודה שלי?
אין מצב.
והנה, לפני חצי שעה התקשרו אלינו, "טאניה נפטרה".
אלוהים, אם אתה קיים ואתה יודע רוסית, תשמור אותה צמוד אליך. היא תעודד אותך תמיד.
ת.נ.צ.ב.ה
אני אזכור אותך לנצח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
