hello חביב לכלום!

הממ.. כתבתי סיפור שאני חושבת שיצא מעולה,

(ד"א לא מבוסס על כל-ום הכל מהדמיון),

אז תקראו אותו ותגידו מה דעתכם

הנה זה בא:

סערת עץ התפוח

והלכתי. הלכתי כבכל יום רגיל, בשביל הירוק שהעמיק לתוך היער. קראתי לו "השביל שלי", והוא היה מרפא לכל דאגותיי ובעיותיי. ואהבתי את השקט הזה, של ללכת בשביל הירוק של היער, של להריח טבע, וגשם, ורוח.

וכל יום הייתי צועדת שם – ולא הייתי מוותרת לעצמי. גם ביום גשום במיוחד, הייתי פותחת את המטרייה הירוקה הענקית שלי, ויוצאת לשביל, להתמזג עם היער, להתהלך בו כבלתי נראית. לנשום את האוויר הטהור שניקה הגשם.

כל זה התחיל מזמן, כשטיילתי עם אימי בשביל בפעם הראשונה. כל עץ ופרח שהיום מוכרים לי כמו חברים ותיקים, היו חדשים והחוויה – כמו חווית לידה, פתח להיכרות עמוקת שנים.

וראיתי אותו, שותל עץ ירוק ורענן בחצר האחורית של ביתו. דיוויד, כן, זה היה שמו. קשיש חביב, צייר בפנסייה, שגר כבר שנים לבדו, בבית הצנוע שליד היער.

לימים התברר, שהעץ ששתל היה עץ תפוח. ובכל טיולי בשביל שלי, עקבתי אחרי העץ כאילו היה תינוקי שלי, שפוסע את צעדיו הראשונים. לעיתים היה נדמה לי כי העץ מכיר אותי ויודע מה עובר על נפשי. כשלבלבה בי לראשונה האהבה לדני, ילד ג'ינג'י מקסים מכיתתי, נראה העץ ירוק מתמיד וניצן ראשון בתולדותיו פרץ באומץ מקצה הענף. הייתה תקופה בה הזנחתי מעט את הטיולים בשביל כדי ללמוד לבחינות הבגרות. כשסוף סוף קיבלתי את תעודת הבגרות שלי, ודילגתי באושר בשביל הירוק והאהוב שלי, הניב העץ, כאילו לכבודי, תפוחים אדומים ומתוקים להפליא. נדמה היה כי אני זקוקה לעץ, והוא – לי.

וגם כששירתתי בצבא לא הרשיתי לעצמי לשכוח את השביל. בשבתות, במקום לישון כמו שחבריי לגדוד נהגו לעשות, טיילתי בשביל שלי – הלוך וחזור, שלוש פעמים, כפיצוי על השבוע שחלף בו זנחתי את הטיול ביער לטובת אימון צבאי ביער אחר.

מאז חלפו שנים. אני בגרתי וכבר עזבתי את בית הוריי ועברתי לגור בעיר, יחד עם בעלי דני, אותו דני הג'ינג'י שבו התאהבתי בבית הספר היסודי. ילדים אין לנו, לאחר שהתברר כי עקרה מלידה אני. היו לנו חיי נישואין למופת והאהבה ביננו מעולם לא פגה, עד שדני אהובי נפטר מסרטן.

שבעה לא ערכתי. זה קשה מדי. משפחתו המקסימה של בעלי החליפה אותי בשמחה. כדי לפרוק את הדמעות הלכתי למקום היחד בו הרשיתי לעצמי לבכות בו - השביל הירוק בשכונת ילדותי. אך זה לא היה אותו שביל שהכרתי:

בנייני יוקרה חסמו מחצית מאורכו, וריח של עיר ריחף באוויר. הציפורים המצייצות כבר נטשו את קיניהם ואפילו הכלב של משפחת ווינשטיין נפטר מזמן. מבין הדמעות חיפשתי את ביתו של דיוויד הצייר ואת ידידי עץ התפוח. דיוויד כבר לא חי, וביתו נעלם כליל. מתוך העלטה שעטפה אותי זיהיתי עץ גדוע, את עץ התפוח חברי הטוב, שהרגוהו ומת. ושוב – לאן שהלכה נפשי הלך עימה עץ התפוח. וכשזו מתה – מת גם הוא.

 אשמח ממש אם תמליצו על הפוסט הזה - אני עובדת על הסיפור הזה כבר הרבה זמן ואשמח אם הוא יתפרסם והרבה אנשים יקראו אותו!

ניצן