מחשבות על בור ללא תחתית

כמה שאני אוהבת הפוגות שכאלו בירושלים.

למרות שזה גורם לי לשכוח שאני צריכה להמשיך ללמוד. כי יש עוד 2 בחינות.

והרבה חומר שעוד לא נכנס לראש.

הרבה שאלות שאני עוד לא יודעת לענות עליהן.

בכלל יש לי הרבה שאלות בראש.

המון המון.

שחלקן קשורות לעתיד שלי,

וחלקן, להווה.

יש שאלות שאני שואלת, ומחפשת עזרה למציאת התשובה, אבל גם זה לא עוזר ממש כי בסוף אני בוחרת אם לקחת את התשובה שניתנה לי או להמשיך לחפש תשובה אחרת.

ונכון לעכשיו אני עוד מחפשת.

אהבה, לימודים, עבודה.

לא נכתב בסדר כרונולוגי, רק לפי הא'-ב'.

תחושת של כישלון, חוסר אמונה עצמית, חוסר אמונה של הסביבה בי.

אני חוזרת לתחושות של גיל 18-19

הרגשה שאני צריכה לספק את הסביבה שלי, ולא להתייחס לעצמי בכלל.

העיקר שהם יהיו מסופקים.

שיהיו מסופקים וטוב להם.

ואני יודעת טוב מאוד שזה ממש לא הכיוון שאני רוצה ללכת אליו.

אני יודעת טוב מאוד גם שזה לא מה שאני עושה, למרות שקיימת התחושה שאני כן.

אבל זה הכל בראש, לא?

בלי אכזבה עצמית ובלי חרטות.

כל יום הוא מבחן.

ותמיד יהיה ציון. לא תמיד כזה שאני אהיה מרוצה ממנו, אבל כשיש ציון, כשאני יודעת איפה טעיתי, אני יודעת מה לתקן ואיפה להשתפר.

ואני אשתפר.

בשבילי.