מחשבות על בור ללא תחתית

ימים עצובים, ימים שמחים(ימים בערך, לא שמחים).

ימים מעורבבים בעיקר.

האותיות מתערבבות על המקלדת. אני עייפה כבר.

הורסת לעצמי שוב את הימים והלילות.

לאחרונה חושבת יותר ויותר על זה שאני לבד, בלי בן-זוג שאני אוכל לדבר איתו ולהתחבק איתו.

לבכות איתו כשאני מרגישה צורך. ויש צורך. חסר לי.

זה ממש מוזר.

אני עכשיו עוברת תקופה די רעה, ולמרות שהיא רעה, למרות שאני מנטאלית מרגישה רע, אני עוברת את הימים.

ממשיכה לעשות את מה שאני עושה, בלי להפסיק. בלי לעצור ולחשוב מה רע לי כל כך.

אני יודעת מה רע. אני לא רוצה לחפור בזה, ומעדיפה לדשדש במהלך היום.

ללכת לאן שצריך, מתי שצריך, ולעשות את מה שצריך(עד כמה שאני מסוגלת), ואז להגיע בשעות הערב לחדר, ולהרדם.

אני ישנה שעה, שעתיים, שלוש, לפעמים אפילו יותר, ואז מתעוררת ומושכת את עצמי לתוך הלילה.

זה רע. זה ממש רע.

כל פעם שאני פותחת את הראש כדי לחשוב, לפתח תהליכי חשיבה שיקדמו אותי איכשהו לאנשהו- אני מתחילה לדמוע.

אפילו חודש לא עבר.

אפילו לא 21 ימים.

כלום זמן.

איך אפשר לשחרר? איך אפשר להמשיך הלאה ולהתקדם כל כך מהר?

זה אבסורד שאנשים מסוגלים להתקדם.

אני חושבת שכולם עושים הצגה אחת גדולה. מראים לכולם התקדמות, המשכיות. מצליחים לעבוד על העולם.

אני גם מנסה, ומצליחה רוב הזמן.

רק ברגעים הקטנים של היום והלילה המסיכה יורדת, ואני נותנת לדמעות לצאת, ולכאב-ראש להכנס.

מוותרת על נשימות לפעמים. כי האויר הזה מיותר לי.

אנשים אחרים היו צריכים לקבל אותו הרבה יותר ממני.

והם לא יקבלו אותו יותר.

אנשים מתים לא חוזרים.

אני צריכה לצאת מזה.

להתקדם בשבילה. לעשות את כל הצעדים שהיא לא זכתה לעשות.

גם בשבילה, ובעיקר בשבילי.

כל עוד אני כאן, בחיים, אני צריכה להשאר בחיים, ולא לתת לדברים לעצור אותי.

להמשיך.