מחשבות על בור ללא תחתית

כבר חודשיים עברו.

חודשיים שלא נתתי לעצמי להתאבל.

הזמן לא הרגיש נכון.

לא הרשתי לעצמי. היו דברים חשובים לעשות, ואם אני אתחיל להתאבל, זה עלול לעכב אותי ולתקוע אותי.

כל פעם שאני חושבת על זה, על השאלה 'מתי הזמן הנכון להתאבל? מתי אני יכולה?', העיניים מתמלאות מעט בדמעות.

מתחיל להיות לי לחץ בראש, כמו לפני בכי גדול.

מאחורי העיניים, מתחת לעצמות לחיים, אני מרגישה את זה.

כאב מנטאלי שפורץ גבולות. הופך לכאב פיזי.

כאב, שכדי לגרום לו לעצור, אני מפסיקה את הנשימה, ומנסה לחשוב על כל דבר אחר שקיים.

ואז הוא נעלם.

אבל הוא תמיד חוזר.

בערבים כשאני בבית אני חושבת על כמה אני רוצה בבוקר להשאר במיטה, ולבכות.

להיות עצובה ממש. להרגיש משהו אמיתי.

אני כל הזמן מבליגה, מדחיקה, מרחיקה כל מחשבה רעה על העצב הזה.

וזה עצב מסוג אחר.

לא משהו שאפשר לרפא.

בעיקר תחושה של מועקה על הלב.