מחשבות על בור ללא תחתית

אני אדם שתמיד חולם.

לא תמיד אני זוכרת את החלומות, אבל הם תמיד קיימים.

לפני שני לילות חלמתי שאני כמעט מתה.

יצאתי עם קבוצה גדולה (כמעט אוטובוס) לטיול צוקים, שזה אומר בעצם טיול שבו אנחנו נוסעים עם האוטובוס(!) על שביל שמצידו האחד יש את צלע ההר, ומצידו האחר יש תהום. בקצה התהום היה ים סוער.

הגיע שלב שהיו רוחות חזקות מאוד, והרגיש מאוד לא בטוח להשאר על האוטובוס, אז רוב האנשים שהיו על האוטובוס ירדו ממנו, ואני בראשם, הובלתי את הקבוצה הלאה בטיול הצוקים שלנו.

בעוד שאנחנו מתקדמים, כשאני בראש הקבוצה, כולנו מודעים לעובדה שכשיש שרשרת ברזל-זה סימן שאי אפשר לעבור בחלק הזה של הצוק, כי אין שביל ללכת עליו.

הגעתי לפנייה בשביל, נראית פנייה של כמעט 90 מעלות, אני שלחתי רגל אחת מעבר לפנייה, הרגשתי שאני דורכת על קרקע, את הרגל השנייה הצמדתי אליה, ואז את הרגל הראשונה שלחתי הלאה לעוד צעד, שעם הצעד הזה המשכתי את כל הגוף בתנועה המשכית. אבל לא הייתה שם קרקע מתחת לצעד השלישי.

התחלתי ליפול, ממש לאט. אפילו ריחפתי קצת באויר בצורה שהזכירה מטריקס, עם הפנים מול המצוק, וראיתי את השרשרת ברזל, תלויה על הקטה הזה שאין בו שביל.

התחלתי לנוע למטה, ליפול, ועם קצות האצבעות הצלחתי לתפוס בשרשרת הזו ולהציל את עצמי.

אחרי שעזרו לי לעלות חזרה לשביל הייתי בחדר עם חובש, שנראה כמו חובש קרבי, שטיפל לי בשפשופים באצבעות, וחיפש עוד מקומות שאולי נפגעתי בהם.

החלום הסתיים בערך שם. אני זוכרת שהחובש הזה היה חתיך(כמה בחורה מצדי), ושהוא השרה תחושה של בטחון. המון בטחון. שאם הוא ילך אני ארגיש אבודה. כל עוד הוא שם, אני לא נופלת לשום מקום.

עכשיו נותר לומר תודה שהחלום שתיארתי פה הוא על הכמעט מוות שלי, ולא על המקדונלדס שמוכרים נקנקיות מטוגנות בלחמניות מטוגנות עם איזה רוטב מטוגן והכל מטוגן ושמנוני וטעים להפליא.