מחשבות על בור ללא תחתית

אני יושבת בחדר, ומה שמקיף אותי זו עננה של עצבות.

אתמול ישבתי אצל חבר, ומשיחה על פסיכומטרי הגעתי לשיחה על נעם. הייתי בטוחה שהוא, ידע, שאמרתי לו. אבל לא. הכנסתי אותו לשוק קל, אפילו שהוא לא הכיר אותה.

ובכיתי. קשה לי לתאר כמה שזה קשה.

לעבור יום אחרי יום ולדעת שהיא כבר לא עוברת ימים.

לדעת שהיא- גוש של אושר, כבר לא פה.

ואיך מתמודדים עם זה?

איך מתמודדים עם המוות?

אני עוד לא הצלחתי להבין איך עברתי את תקופת הפסיכומטרי אחרי שזה קרה.

איך הצלחתי לתפקד בכלל?הדחקתי? מחקתי אותה מהראש שלי לשעות.

בזמן שאני לומדת, היא לא קיימת.

כמעט שלושה חודשים עברו.

אני עדיין לא יודעת איך להתאבל.

לשבת בבית ערה בלילות, לישון את כל שעות האור, להתנתק מהסביבה שלי- זו לא דרך נכונה לעשות את זה.

כבר נמאס לי ששואלים אותי אם מצאתי עבודה, שאומרים לי שאני צריכה להתחיל לעבוד, שאמא אומרת לי לצאת מהבית כבר.

נמאס.

אני יודעת את זה גם בלי שיעירו לי על זה כל הזמן.

זה יקרה כשזה יקרה.

רק תעזבו אותי.

תנו לי להיות עצובה.

נכון, פעם הייתי יותר דברנית. תנו לי להיות בשקט קצת.

תנו לי לספוג את עצמי.