מחשבות על בור ללא תחתית

ביום שגיליתי שנעם נהרגה, בבוקר, הרגשתי כמו כוכב לכת שנתמוטט לתוך עצמו. כל החזה שלי כאב מבפנים ולא יכולתי לנשום.

לא לנשום, לא לדבר. הרגשתי כאילו שמשהו בי נשבר. מבפנים.

בהתחלה הייתי בשוק, ולא הצלחתי לדבר.

ואז בכיתי. הדמעות פשוט זרמו החוצה.

ברגע שאמרתי את המילים "נעם נהרגה", לא הצלחתי להפסיק ליבב.

ועכשיו, נזכרתי במוקד הקודם שעבדתי בו, כשהיא נהרגה, ונזכרתי בשיחת הטלפון ההיא ב6:40 בבוקר. ונזכרתי איך הכל התחיל להתמוטט. איך קרסתי.

ובכיתי בנהיגה חזרה הביתה מהעבודה, תוך כדי כתיבת שורות אלו במחברת שלי.