מחשבות על בור ללא תחתית

אני מרגישה לאחרונה שאני נמצאת במערבולת של שבילים.

לאן לפנות? מה לעשות? עם מי לדבר?

לצאת לקחת את השיחה, או לתת לטלפון להמשיך לצלצל מתוך ידיעה שבסוף המשמרת, או בהפסקה שאני אקח אני בטח אשכח כבר שצלצלו אליי.

יש את מסגרת התירוצים של 'עבודה', 'זיכרון חלש', 'לא שומעת טוב'.

מאוד פשוט להגיד שלא שמעתי, שכחתי. לא יודעת. תירוצים תירוצים, אבל בסופו של דבר הם באמת הדברים שגורמים לי לתקיעוּת הזאת.

וזו תקיעוּת.

אני מרגישה חוסר.

חסר לי, אבל אני לא אומרת בקול.

בקול אני שמחה עם אחרים, שמחה בשביל אחרים.

יש בי קנאה מבפנים, אבל אני לא מספרת להם.

פעם אחת סיפרתי, וחוויתי כעס על זה שיש בי קנאה.

הפסקתי.

אני אגיע לשלב שבו אני אהיה שמחה בשביל עצמי.

אני מתקדמת לזה.

יוצאת מהקליפה.

כותבת שלושה פוסטים ביום אחד. מספרת לאיש אחד שעובר עליי משהו מבפנים.

נזכרת באנשים מתים, ומחייכת מהידיעה שהם היו בחיים שלי כשהיו.