מחשבות על בור ללא תחתית

כואב לי הראש, ואני מרגישה חולשה בגוף.

משהו לא ברור.

השוקיים כואבות כי הייתי בחדר כושר, לא עשיתי מתיחות אחרי ההליכה(וגם- החשמל נפל כשהלכתי במהירות גדולה יחסית. וגרם לי להפסיק) ולא הלכתי לחדר כושר מאז.

אני משתפרת בלימודים. אבל מרגישה שזה לא מספיק טוב בשבילי.

מבחינת תוצאות נראה שאני משתפרת. אבל אני לא משקיעה מספיק לפי דעתי.

ואני מצד אחד כועסת על עצמי, אבל מצד שני מוותרת לעצמי ונותנת לעצלנות לנצח.

כל כך רע.

ואני יודעת את זה.

הפסקתי לעבוד, אז מבחינת זמן פנוי במהלך השבוע- יש לי. בקרים שלמים לעשות בהם שיעורים וללמוד בבית.

אבל אני סוגשל מתרצת את החוסר למידה בזה שיש לי יותר מדי גירויים בבית. לא נוח לי ללמוד פה כי כולם פה ואני מוצאת מה לעשות מעבר.

בסופ"ש שעבר שההורים היו בים המלח, כל הסופ"ש עשיתי שיעורים. לא הפריעו לי ולמדתי רוב הזמן.

היה מוצלח.

לפי יומיים(בערך) התחלתי לכתוב פוסט על דברים אחרים לחלוטין, שבאותו הזמן הרגישו לי ממש לוחצים ושהייתי צריכה להוציא.

לא סיימתי אותו, שמרתי בטיוטות, ועכשיו אני לא מרגישה שיש טעם להמשיך אותו ולפרסם, כי זה כבר לא בוער בי.

אין לי פוסטים ששמורים כטיוטות.

אני לא מאמינה בלכתוב טיוטות. אם אני רוצה לכתוב משהו, משהו אמיתי- אני אכתוב ואפרסם באותו הזמן.

אם אני אשמור ואשכתב רוח הכתיבה לא תהיה זהה, וזה לא יהיה אמיתי כמו ברגע שזה נכתב.

פעם אחת לאחרונה כתבתי בחלקים, אבל גם את זה לא שמרתי כאן בטיוטות. כתבתי בוורד נקודות על דברים שאני רוצה לכתוב, נושאים ותתי נושאים. ואז נכנסתי להכל, מחקתי את מה שמיותר, והוספתי איפה שצריך.

בסוף יצא פוסט ארוך, אבל עם הרבה דברים(לא הכל) שהפריעו לי ושעברו עליי באותו זמן.

יש בי רצון לכתוב מבפנים. ממש מבפנים. להוריד את כל החצאי מסכות ולהוציא הכל.

אחת כזו שממוטטת את הגוף, כמעט לחלוטין.

היה יום ארוך, ומחר יהיה ארוך גם כן. שונה, אבל ארוך.

לצבור אנרגיות בשינה.

לנוח קצת.

קצת אופטימיות נכנסה.

אולי לא אופטימיות לחלוטין, אבל הפסימיות ירדה, וההגיון נכנס קצת לראש.

אני יודעת מה אני צריכה, ואיך אני צריכה להשיג את זה.

אני רק צריכה לאסוף את עצמי ולהחליט(החלטתי) שעכשיו אני אתחיל באמת להשקיע.

כי אני יודעת בוודאות שכאן, אם אני לא משקיעה-אני שוקעת.

אז מעכשיו, ללמוד! ולהצליח!