מחשבות על בור ללא תחתית

אם הייתי יודעת בוודאות שהוא לא הומו, הייתי מתאהבת בו.

אבל הוא כן.

אז אני לא.

אני חייבת חופשה קטנה.

להתרחק להתרחק להתרחק.

ולא לישון כל כך הרבה.

קשה לי. ממש קשה לי עכשיו לכתוב.

ויש לי כל כך הרבה לכתוב.

אני לא מצליחה, אז אני מגניבה לפה פוסטים קצרצרים עם רגעים ומחשבות קצרצרות חצי מפותחות.

כותבת קצת בנקודות בכל מיני קבצים שמסתובבים פה ושם. בפנקס. על דפים סביבי.

בסוף אני אתאפס ואאסוף הכל.

או שאשאיר את זה ככה עד שיגיע במקרה לשקית של הניירות למחזור.

נראה לי נחמד דווקא למחזר את המחשבות האלה.

יש כמה דברים שאני צריכה להשמיד במילא.

להשמיד ולשכוח.

מצד אחד הכל זורם לי עכשיו כל כך טוב.

דברים מתחילים להסתדר לי.

אני מרגישה קצת יותר חיה(alive).

פחות מתה במפנים.

אבל

מצד שני אני מרגישה כל כך מתה.

לא מסוגלת לממש את הפוטנציאל שטמון בתוכי,

מאכזבת את עצמי שוב ושוב ושוב בלי להתחרט על זה ומרגישה רע בגלל זה רק קצת.

"זורקת" מתוך מחשבה לא ברורה ש"נו מילא, אני אעשה טוב יותר בפעם הבאה", כשאני מדחיקה את זה שכנראה פעם הבאה לא תהיה.

משקרת לעצמי בלי לשים לב.

אני צריכה להתחיל לפקוח את העיניים ולראות מה אני עושה עם עצמי, ואיך אני משתפרת, ולא פוגעת במה שאני יכולה להפוך להיות.

הלקאה עצמית? לא נראה לי.

גם לא ייסורים וחרטות.