מחשבות על בור ללא תחתית

הכנתי עוגיות.

טעים טעים ^^

כמובן שהקרדיט למתכון הוא של בצק אלים

מילה

אחת.

רק מילה

אחת.

כל יום צריך לומר מילה אחת.

נשימה

אחת.

רק נשימה.

בכל רגע שעובר צריך לנשום,

ולקוות שהיום הזה ימשיך בקצב טוב יותר

יותר טוב ממה שעבר.

ימים רעים חולפים ועוברים.

הם יחלפו.

ויעברו.

אולי עם בוא הגשם

עם הצינה החודרת.

כרבול עמוק בפוך,

מילה טובה אחת,

נשימה עמוקה אחת,

והכל ייעלם.

הדם זורם בעורקים.

החמצן נספג בריאות, מתוך תערובת האויר שאני נושמת.

אני שואפת ונושפת.מנסה חזק, כמה שיותר אויר שייכנס לריאות שלי.

שיינפח אותי.ימלא אותי מבפנים.

אולי הפעם אני אצליח להכיל יותר אויר.

אויר שמרגיש לי חסר, תמיד בתקופה הזאת של השנה.

העונות מתחלפות להן.

כולם שמחים, או עצובים.

לרוב האנשים יש העדפה. קיץ או חורף. חורף או קיץ.

אני אוהבת את שניהם. אבל קשה לי עם שניהם.

בזמן שיש את שניהם, יש את המעבר הזה בינהם.

הכמה ימים האלה שאני מתקשה לנשום בהם כמו שצריך. נהיית מצוננת.

החום עולה, האף גדוש, הגרון נסגר.

ואני? אני פה, שותה תה, אוכלת אקמול צינון, דקסמול קולד, שקר לשפעת, כל כדורי הפלא האלה, שיעזרו לי לעבור את התקופה הזאת.

בסופו של דבר אני שורדת.

הצינון הזה נמשך חודש ימים, שברובו יש פשות את התופעות, אבל מעבר להן אני מרגישה בריאה למדי.

וזה תמיד היה ככה.

רק שהפעם, הפעם הקשבתי יותר.

אני עדיין מקשיבה.

והצפצוף הזה לא מפסיק.

ממשיך וממשיך וממשיך.

הגיע הזמן לבקר את הדוקטור.