כשהאנורקסיה מחלחלת.

מאז שהייתי קטנה רציתי שכולם יתיחסו אליי, תמיד רציתי להיות ה"מסכנה".

תמיד רציתי גבס, תמיד חלמתי על לחלות במחלה מסתורית, להתאשפז בבית חולים, לחלות בסרטן.

בקיצור, משוגעת.

בניסיון להבין למה התחלתי לראות את עצמי ככה, כמישהי "גדולה" לא פעם עלה במוחי המחשבה שאולי זאת הסיבה.

אולי כל הזמן הזה רציתי לרזות כל כך עד שלא יוכלו להתעלם ממני יותר.

בשביתת המורים הייתי פרו אנה ולא אכלתי יותר מ-400 קלוריות ביום, כל היום ישנתי ופשוט שנאתי את עצמי.

אז, זה היה צומי.

בשביתה, כל מה שרציתי זה להרזות, שכולם יהיו מופתעים ואולי שסוף סוף יראו אותי.

לאט לאט חזרתי לאהוב את עצמי וכשעליתי קילו התחרפנתי.

התחלתי לשקול את עצמי פעם או פעמיים ביום ובסוף כל כך פחדתי עד שהפסקתי להישקל וכעבור חודש בערך כבר לא היה אכפת לי כמה אני שוקלת ויצאתי מזה לגמרי.

מאז, היו תקופות של נסיונות לרדת חזרה את הקילו, קילו וחצי שעליתי אבל הפעם זה כבר מעבר לפרו אנה, הפעם זה כבר בדרך לאנורקסיה.

אני יודעת שאני רזה, אני פשוט לא רואה את זה.

אני רואה באופן תמידי סנטר כפול וחושבת על מה שאימא שלי אומרת לי מאז שהייתי קטנה-

"תפסיקי לאכול כל כך הרבה, בסוף תראי כמוני."

המשפט הזה לא יוצא לי מהראש ולאט לאט אני מפתחת סלידה קלה לאיזורים אחרים בגוף.

כל פעם מחדש אני חושבת על העובדה שהיום אני שוקלת פחות ממה ששקלתי בכיתה ז' ואני יותר גבוהה באיזה עשרה סנטימטרים.

אולי הפעם זה לא צומי ובאופן מפתיע אני מקווה שכן.

כבר לא ממש אכפת לי אם מישהו מסתכל וכבר לא ממש אכפת לי שהיום אכלתי בערך 330 קלוריות.

אולי זה אפילו לא צומי, אולי זה דיכאון.

דיכאון? כל החיים שלי אני בדיכאון ואחרי כל מה שעברתי כילדה קטנה זה צפוי...

למה עוד אין לי, אבל בסוף אני אדע ואני מקווה שלא יהיה מאוחר מדי.

אני לא תומכת ואף פעם לא תמכתי באנורקסיה ובולמיה.

אף פעם גם לא הבנתי את מהות שלהן ולמה אנשים מתחילים עם זה.

ביום בהיר אחד זה תקף אותי:

אתה מסתכל במראה ורואה מישהו יותר גדול ממך, אתה רואה את עצמך בתוספת של 10 קילו.

אתה רואה צוואר שמן, מותניים בגודל של פיל, חוסר בפרופורציה של הגוף, אתה רואה מישהו אחר.

לאט לאט אתה כבר לא רעב ואוכלת כי אימא מבקשת.

צריך להתווכח איתה אבל.. בסוף אתה נכנע.

אוכל כדי לשמח אותה, כדי שהיא תעזוב אותך בשקט.

מה שאימא לא יודעת זה שאתה תאכל את האוכל שפעם אכלת בעשר דקות, במשך שעה.

בשעה הזאת אתה אוכל ביסים קטנים ותוהה למה אימא בבית ומשגיחה עלייך.

אתה בטוח שאתה בסדר מבחינה נפשית, אתה לא רואה את מה שאתה עושה.

מבחינה גופנית, הכל לא בסדר.

אתה צריך להוריד מאיזור הירכיים, קצת באיזור הבטן לא יזיק (הרי.. פעם הייתה לך בטן שטוחה).

אתה מרגיש את השומן בידיים ואומר ששם אתה חייב להוריד.

משם זה נמשך לפרצוף ולסנטר הכפול (שלא קיים ממזמן), על הגב והשוקיים והשומן בכפות הידיים והלחיים ואיך זה שיש לך שומן באף. משם.. אתה רק בדרך למטה.

כשאתה קם בבוקר אתה לא מרגיש טוב ובוחר להישאר עוד שעה במיטה.

בקושי יוצא מהחדר עד שאימא דופקת ומבקשת שתאכל.

שוב אותו הסיפור חוזר על עצמו, עד שאתה מאבד כל תקשורת עם אימא ואז.. אין מי שיציק.

את ההמשך רק הסביבה צופה- מוות בייסורים.

מה שאתה צופה זה רזון, גוף מושלם.

אתה לא יודע שאתה כבר בדרך לארון...