though life is rough life is tough and all I can do is laugh

דיברתי עכשיו עם מימס,על יציאות לפולין,שיחה שהכניסה אותי לאוירה שיאה ליום הזה שהולך להיום בעוד יומים.

פאק,כמה זמן עבר מאז פולין?אני כבר לא זוכר,מאז סוכות,שבוע אחרי סוכות חזרנו הביתה,ומאז עברו כמה?לא יודע.

לא יצא לי להרהר בפולין כבר הרבה זמן,הצצתי בתמונות פה ושם,ועבודת הבגרות שלי חייבה אותי לברור צילומים,אבל לא הסתכלתי באמת,לא התעמתתי באמת,והנה עכשיו,פתחתי את הצילומים שלי מפולין בשביל להסתכל שוב קונפליקט עיקרי ראשון שיש לי,זה החיוך,הנה תמונה של המשלחת שלנו,עומדת בכניסה לאושויץ,ארבייט מאיכט פרי כתוב מלמעלה, שלט שנחרט בליבם ובמוחם של מיליונים,שלט שמסמל כל כך הרבה סבל וכאב,ואנחנו עומדים מתחת,מחויכים ופוזיונרים,לעזאזל,אני זוכר שאנשים בדקו שהם נראים טוב לצילום וחצי מהפרצופים מחויכים,על מה היה לנו לחייך?אני זוכר את היום הזה באושויץ, זה היה היום האחרון שבו בכיתי,מאובדן,מכאב,מצער עמוק,מאז אולי הזלתי דמעה,פה ושם,מעצבים,מכעס,מהתפרצויות כאלו ואחרות,אבל לבכות?לא,לבכות לא הייתי מסוגל אחרי פולין,אני זוכר שעמדתי מעל הקבר של סבא,כשכולם מסביבי בוכים,או ממררים בבכי,ורק אני אטום וחתום לא יכול להוציא שום דבר כי כבר אין מה להוציא,הכל יצא שם,באושויץ,וממשיכים להסתכל,ועדין חיוכים,וכולנו צוחקים ודופקים פוזות למצלמה,מצד אחד,זה נכון ואף ראוי לעשות את זה,מה זאת אומרת ראוי,לא ראוי,אבל רצוי,בשביל לשמור על השפיות, מצד שני,כמה מטומטמים היינו,הלכנו כמו לפי סרט,צחקנו איפה שהיה צריך לצחוק,בכינו איפה שהיה צריך לבכות,הכל לפי הספר,הכל כמתוכנן.אני כבר לא יודע,אני באמת שלא יודע.

הקונפליקט השני,הוא הקונפליקט העתיק,של היופי לעומת השכול,פאק,עשיתי על זה עבודת בגרות שלמה,זיינתי את השכל על זה במשך חודשים,אבל שוב,זה לא זה עד שזה מכה בך בפתאומיות,ובי זה הכה בפתאומיות עכשיו,וזה כל כך נכון,אין פלא שכולנו מצלמים את המסילה בשחור לבן,ולמה חצי מצילומי המחנות שלי בשחור לבן,אנחנו לא מוכנים להתמודד עם יופי כזה,עם ניגוד כזה,זה כמו תצלום המסילה והורד שלי,מסילה, כניסה דשא ירוק,הסיפור הידוע שכל אחד מצלם,לי יש שם ורד,וזוג אנשים הולכים עם דגל ישראל,מצד אחד הדגל הזה מסמל פריחה,שינוי,עתיד,תקוה,מצד שני,אתה לא יכול שלא לתהות איך יכולים בכלל דברים כאלו להתקיים במקומות כאלו.

ושוב,אני לא יודע.

אני גם לא יודע,מה אני אעשה עוד יומים,יותר נכון,ממחר בערב,מחר בערב יום השואה,יום חמישי זה טקס בית ספרי, ואני יודע מה יעשו בטקס בבית ספר,המקהלה תשיר את אותם שירים ישנים,הביצפר יעמוד לתקוה ולאף אחד לא יהיה אכפת,חוץ מלאלו שפולין הייתה אצלהם בזיכרון,או שתהיה,ואיך עלי יעבור הטקס?האם לטקס יום השואה בארץ ישראל,מוקף בערסים וילדים קטנים תהיה איזשהיא משמעות כלשהיא?או שבשביל שתהיה משמעות אני אצטרך לנסוע שוב לפולין,לעמוד דוקא על האדמה הפולנית המקוללת ורק שם לשיר התקוה ולהתכון לזה באמת?

איך אומר המשפט "אתה לא יודע כמה טוב מה שיש לך,עד שאתה לא מאבד אותו"

עד פולין,לא ידעתי מה יש,הייתי הולך לאותו טקס משמים עומד בתקוה מנסה להעביר טקס בלי להירדם והולך הביתה

בפולין,עמדתי,הרגשתי גאוה לעמוד בכל אחד מהמקומות שעמדתי בהם ולהגיד את המילים של הטקס,מילים שחרוטות כבר כל כך עמוק בזיכרון אבל לא כמו שאלו נחרטו.

ועכשיו?מה יהיה עלי עכשיו,כשחזרתי לפה?

מה יהיה?

משלחת 252,זה מה שהיינו,מבחינת הממשל,היינו עוד מספר,בדיוק יהודי אושויץ,אבל אנחנו יודעים,או אני לפחות יודע,שלכל מספר,יש אדם,ולכל אדם,היה ועודנו יש,שם.