though life is rough life is tough and all I can do is laugh

אחרי הירהורים רבים,החלטתי לכתוב את הקטע הזה, משהו בשביל לנקז את הכל,זה אולי לא יהיה מסודר,ולא מאורגן,אבל זין,אני עושה מה שבראש שלי.

תמיד הייתי ילד של אמא..

אבא תמיד היה בעבודה,וחוזר בערב,לא רואים אותו הרבה והוא לא מדבר הרבה,למרות שכשהוא כן מתייחס זה לרוב ב2 מצבי רוח,או עצבני,או שמח,משהו כזה שאו כן או לא,אין באמצע.

אמא לעומת זאת,הייתה הרבה, איכשהוא תמיד כמה שעות אחרי שאני חוזר מביצפר או שהיא כבר הייתה או שהיא הגיע לא יותר מאוחר ממני.

כשגדלתי,ואנחנו נתמקד בזמן של הגדלות, היא היוותה בשבילי עוגן,בעבר,היא הייתה דמות שאפשר לספר לה דברים

דמות שהסתמכתי עליה בשביל כל מיני דברים

היא טיפלה בשבילי בהכל, בדברים לביצפר,בדברים לישוב,אפילו העבודה שלי בתור מדריך קייטנה בזמנו ובתור בייביסיטר נגרמו ממנה,המשיכו בגללי,אבל התחילו ממנה,כשאני חושב על זה,זה מעצבן שכל מה שעשיתי קרה בגללה.

אף פעם לא היינו עשירים במיוחד,אבל גם אף פעם לא היינו עניים,לא יודע,ממוצע מינוס הייתי אומר

לא בדיוק גדלתי עם כפית של זהב בתחת ולא הייתי מוגש על מצע של כסף,אבל אני יכול להגיד שהייתי ילד עם כפית נחושת בתחת.

הגבילו אותי? לרוב לא,זאת אומרת,לא,אין לי טלויזיה בחדר, בעצם,אין לנו יותר מטלויזיה אחת בבית,אבל למי אכפת.

ולא אין לי פלייסטיישן וכל מיני חרא כזה או אחר שילדים מיליונרים מקבלים מההורים שלהם.

מצד שני,היה לי מחשב משלי,וטלויזיה בייתית,ואופניים,וקורקינט,ורולר בליידס ודברים כאלו

המון דברים שקשורים בספורט אני מניח,הם ויתרו בזמן מסוים.

אי שם באמצע שנת 2002, אני מעריך,התחלתי לפתח חיי חברה מעבר לחברים בביצפר, ולאט לאט הפכתי לפחות ילד של אמא ויותר ויותר ילד מתפקד וחושב,גיל התבגרות שכזה שהתחיל לו אי שם. קורה לכולם, אני מעריך.

כנס פעמים בשנה,אולי שלוש,יציאות יותר ויותר גדולת מהבית,והקשר עם ההורים מתרופף,באותו זמן אני חושב,התחלתי להבין את האנטי שההורים שידרו כלפי,פתאום הייתי עומד למבחן על כל דבר שאני עושה,התחושה המגוננת הזאת שבעבר גרמה לי להרגיש טוב ואהוב פתאום הפכה קשה,חונקת,מגבילה

לא רוצה לספר לך לאן אני נוסע,ואת לא צריכה לדעת טלפונים של אנשים שאני הולך אליהם,אני כבר לא ילד קטן,תלמדי את זה. למרות שאז עדין הייתי,ילד קטן של אמא,עוד לא מסוגל באמת לחשוב בעצמי

אמא עדין ידעה מי אני,עדין יכלה להכיר אותי כילד הקטן שלה,אבל לא עוד.

ומכנסים,זה המשיך לרוקי,רוקי הוביל לחיי חברה לאהבה כללית מבחוץ ולריבים עם אמא,לא בגלל שאני הולך לרוקי,אלא כי פשוט חיי החברה שלי הפריעו לה לראות אותי כמו הילד הקטן שלה.

אני כבר לא הילד הקטן שעושה כל מה שאמא אומרת,אני הילד שיש לו חברים,שביזבז המון כסף בשיחות טלפון רנדומליות עם אנשים בגלל דברים שונים

אני מניח שזה היה הזמן שהתחלתי באמת לשנוא את הקיום שלי פה.

תמיד לא בדיוק חיבבתי את העובדה שאני תקוע פה,אבל מרגע שאתה יודע מה אתה מפסיד,זה מעיק אפילו יותר,ואני שקעתי ביותר עצבים ויותר כעס על זה שאני פה,זה המשיך משם המצב התדרדר בגלל שלל סיבות כאלו ואחרות,שנאי פשוט לא מצליח להיזכר בהם כרגע,אבל היו ריבים,המוני ריבים,בעיקר בגלל הלימודים שלי,וכל מיני שטויות,שברמה העקרונית,מה שהיה הנקודה שלהם היא "אתה כבר לא הילד הקטן שלי"

יומולדת 18,היה לפני..שבועים וקצת אני חושב..גיל שמוכתר רשמית בתור גיל בגרות,וככה כנראה אמא חושבת שצריך להתנהג אלי יותר,אז היא הפסיקה את מה שהיא מגדירה כ"בזבוז השיטטי שלי של כסף" זה לא שאני באמת עושה את זה,אני חושב .אני גם ככה לא עושה הרבה עם כסף כשאני במרכז,בעיקרון,כל הכסף שאני מבזבז הולך לדבר אחד,נסיעות.  אין מה לעשות,לאכול אני לרוב לא צריך כי כשאני עושה משהו אז אין לי זמן לזה ואין לי צורך לזה..אז מה יש לי?נסיעות תמידיות ורוקי מדי פעם ופעם,כשחושבים על זה,הוצאות של"בילויים" שלי מסתכמות ב80 שקל לחודש,עד עכשיו,אז מדי פעם יש כנס וזה עולה טיפה כי שם באמת צריך אוכל,אבל ברמה העקרונית? אפילו זה לא

רק נסיעות.

כי אני גר פה

כי אני תקוע בחור עלי האדמות המקולל הזה שנקרא הבית שלי

לא יודע,בית אמור להיות מקום שאתה מרגיש בו בטוח,מקום שאפשר לסמוך עליו כבסיס.

אין לי את זה יותר,אני מגיע הביתה כי אני רוצה לנשום טיפה אוויר הרים נקי,כי אני רוצה להתקלח..

אולי לאכול,פשוט איבדתי את הרצון לקיום של ההורים שלי במשוואה הזאת.

הם נחוצים לי,כי אני עדין לא..איך דינה הגדירה את זה? עצמאי באמת, יש לי עצמאות ללכת לאן שאני רוצה,לעשות מה שאני רוצה ולהיות מי שאני רוצה,כי אני בן 18,מצד שני,אני תלוי בהורים שלי,כי גודלתי כמו שגודלתי,עם הכפית נחושת הזאת בתחת ועכשיו,עכשיו זה נראה כאילו לקחו את זה ממני.

מצפוון על דרך הקיום שלי הם אומרים לי כמעט כל יום,כשהם מדברים איתי

ביקורת על מעשים,מחשבות,וכל דבר אחר עוברת אצלהם

הכי מעצבן אותי שזה הכל במסכה,תחת פני השטח,מעל פני השטח,הכל בסדר,אני"מיוחד" יש לי תחביבים מסתוריים ויש לי תחומי עניין מרתקים,מתחת לפני השטח אני לא מספיק טוב בשביל כלום

היא עומדת מאוחרי,מכניסה לארון מצעים,ולא מבינה שאני כותב עליה,משינה מתנגנת ברגע, "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" למה באמת?למה לי שיחות עם הורים וכאבי ראש איתם?

כל כך נמאס לי כבר לעזאזל

לא יכול לדבר עם ההורים שלי כי אני מפחד שפעם הבאה שאני אדבר עם אמא היא תשתמש בידע הזה שלה עלי בשביל לפגוע בי איכשהוא. "אם במקום להשקיע ברוקי הזה שלך היית משקיע בלימודים אז אולי.."

"אם היית מבשל לנו ולא לחברים האלו שלך אז.."

כאילו,נו באמת,איך אפשר לחיות כשיש עליך כל כך הרבה אנטי  מחשבתי ורצוני

מה שמצחיק הוא,שמבחינה פסיכולוגית כשאני מסתכל על מה שהם עושים לי,זה פשוט יהפוך אותי לכזה דפוק בעתיד.

גמילה ממשהו צריכה לבוא בהדרגתיות ובמידה הנכונה,אתם רוצים שאני אוציא פחות כסף,תסתכלו כמה כסף אני מוציא בחודש,אני גם ככה באופן סדיר לא מוציא יותר מ400 במקרה הגרוע,אבל ברגע שיש לך הגבלה כביכול,אני מרגיש קלסטרופובי,ומה גם,שאני מאבד אמון בהורים,ורצון מהם, כי אני מפחד מהם יותר ויותר

אני מפחד לדבר,מפחד לבקש כסף

מפחד לנהוג איתם כי הם גורמים לי להרגיש רע,או לפחות אמא,הנהגת המהוללת באמת

ועכשיו,עכשיו המצב שקט,דינה הייתה פה אתמול,ממרום מקומה כאחות שעברה את זה מדברת על עד כמה שזה נחוץ ושהם אוהבים אותי.

הם אולי אוהבים אותי,אבל יש להם דרך מחורבנת להראות את זה.

ומה היא מדברת,היא שונה ממני,הגיע הזמן שהשמפחה היקרה שלי תתמודד עם זה "אתה לא דינה" ואלה אמא,לא ידעתי את זה קודם

כן,אני לא אחותי,גודלתי בצורה שונה,אני חושב בצורה שונה ויש בנו עוד שינויים מוחיים רבים,חוץ מהעובדה שהיא בת ואני בן,שזה גם שינוי,ולא,אני לא מוצא את עצמי עם המשפחה,

אולי זה כי אמא שלי מגבילה אותי בכל דבר שאני עושה

אולי כי אבא פוחד מדי מאמא מכדי להביע דעה,כי כשאני והוא אחד על אחד החיים הרבה יותר קלים

באמת שלא יודע מה לעשות יותר.

לדחוף להם את זה מול הפנים

לסגת לאחור בשביל שהם יצעדו קדימה,אני לא יודע.

אני את הויתורים שלי עשיתי,אני את הקורבנות שלי בתחום החיים והחברה כבר עשיתי

במשך 17 שנה דיכאתי בכלל כל קשר לחיי חברה מכל סוג שהוא,הייתי יושב ומרקיב פה עד שאין מחר.

ועכשיו,בשנה אחת שבה נכספתי לחיים אמיתיים הכל מתפרק,הכל נהדר כל עוד אני לא פה והכל נהרס כל עוד אני פה.

לא יודע.

יצאתי בצהרים מהבית בשביל להגיע לבגרות באנגלית תרגום,בטרמפ בדרך היה פורום של אנשי חינוך שונים שמדברים על אלימו בביצפר,בגלל שזה "פעם ראשונה שזה קורה בארץ" ואני לא יכול לחשוב עד כמה הפראזה הזאת טיפשית,"הנוער של היום הוא לא הנוער של פעם" מקשקשים לנו על ימין ועל שמאל,תשאלו פעם את ההורים שלכם איזה חויות היו להם כשהם היו צעירים,תגלו שהם היו הרבה יותראקטיבים מהרבה בחינות מאיתנו,אז איך זה שהעולם השתנה כל כך?איך זה שפתאום הנוער של היום הוא נוער מיוחד,איך זה שפתאום יש אלימות במועדונים ובבתי ספר,מאיפה הכל מגיע?מהתקשורת.

בזמנו יצא לי לראות את אחד מסרטי ג'ימס בונד,לא זוכר איזה מהם,אבל אחד האחרונים,גולדן איי או משהו,בקיצור,הוא מתמודד שם עם איל תקשורת מטורף,שהחליט שהוא יוצר את החדשות בעצמו במקום שהחדשות יצרו את מה שהוא משדר,אולי המצב הזה היה נכון לפני כמה שנים,היום,החדשות קובעות את סדר היום הציבורי.

איזה כוח יהיה למילים של אנשים אם אף אחד לא ישמע אותם?

לפני כמה זמן,יצא לי לשמוע איזה דיוח על דקירה באיזה מועדון,פתאום,כל הארץ מזדעזעת מהעובדה שיש אלימות במועדונים,ואלה,כאילו,עד עכשיו לא היה,מועדונים תמיד היו מקום כל כך שקט.

ונוער מתחת לגיל 18 לא שותה אלכוהול ולא קונה סיגריות,באמת.

נו באמת,העולם עיור למה שקורה מסביבו אלא אם כן התקשורת קופצת על זה.

הרבה מעבר לזה,דברים לא חשובים בעליל,הופכים פתאום לחשובים בגלל התקשורת,קחו לדוגמא את הבגרות שלי היום בארנגלית תרגום,קטע על חבורה של אידיויטם פורוטגזים שמנסים להחזיר עטרה ליושנה בנוגע לסייסטה-מנוחת הצהרים,תבינו איזה לגיטימציה נושא כזה מקבל כשהוא מופיע בעיתונות

עזבו אתכם מזה,תבינו איזה השפעה יש לעיתונות אם הנוער הישראלי נבחן על מה שנכתב בעיותנים שונים כשזה מדובר על בגרויות בהבעה ואנגלית(רובכם יזכרו את שאלות העיפרון בבגרות באנגלית שנה שעברה)

בואו נודה בזה,העולם שלנו נשלט על ידי התקשורת,התקשורת לא מדווחת על חדשות,היא עושה אותן.

דקירה במועדונים הופיעה בעיתון?

עשו כתבה בטלויזיה על אלימות בבתי ספר?

רצח,סמים,מכות,אלימות,סיגריות,כל דבר כזה,שמשודר בטלויזיה,תופס אוטומאטית את סדר היום המרכזי,

דוח מבקר המדינה מגיע למשרדי הממשלה,אם הוא לא היה מגיע לעיתונות גם,אז לממשלה לא היה אכפת,אבל בגלל שהיא חייבת לענות כנגד הדרישות שהמבקר אומר שהעם ראה בטלויזיה,אז הם מחויבים לזה.

בבחינה זאת,אולי צנזורה כן הייתה כלי יעיל במשטרים דיקטטורים,שלוט בתקשורת ותשלוט בהמון. הציבור רואה ילד יהודי מוכה ומקבל לגיטימציה לפגוע בו גם,הם עושים את זה,ולאט לאט המשטר הנאצי פועל יפה.

הטלויזיה דיברה על זה שיש ממדי עוני ענקיים בעיירות פיתוח,ביב מתעורר ומחליט החלטות.

תוכנית ההתנתקות?המפף,לא הייתה מתקדמת בצעד אם מישהו לא היה מספר על זה לאחרים.

ובכל מקום עוד ועוד דברים זועתיים,מה שהיה בעבר מאכיל את התקשורת בכל המנות שהיא צריכה,כבר לא מספיק לה

אנחנו צורכים מדיה כמו שאנחנו צורכים אוויר,ילדים לומדים הכל באינטרנט,תינוקות לומדים לדבר דרך הטלויזיה,ומה צריכה התקשורת?רייטינג,כי רייטינג מוביל לצפיה,צפיה מובילה להרבה מאוד כסף בחשבונות,ומה מוכר בימינו? עידו מזבנג ניסח את זה בזמנו בצוהר נהדרת "סקס,סמים,ורוקנרול" 3 מילים,שלושת מילות הקסם שמוכרות בכל מקום,כי סקס מוכר,כי אלכוהול זה סמים מסוג מסוים,וגם סיגריות,וגם זה מוכר,ורוקנרול מוכר,למרות שבימינו פחות,ויותר פסיכודלי.

למה אף אחד לא מבין את העובדה הזאת?לשלוט בתקשורת,זה לשלוט בעם,כשהעם במצוקה,או כשהממשלה במצוקה,ראש הממשלה יוצא בהצהרות,אנחנו לא יודעים מה קורה באמת,אבל אנחנו נותנים לתקשורת להוביל אותנו,לטוב ולרע. אי אפשר לצפות מהאדם הפשוט להגיע להחלטות,כל אחד בטוח בדרך שלו,למה? "כי קראתי על זה בעיתון" או"שמעתי על זה ברדיו" או "ראיתי תחקיר בטלויזיה" כמובן,כל אחד נהיה פרופסור למדעי החברה כשהוא רואה את מה שהמדיה בוחרת להראות לו,כל אחד נהיה כל כך חכם,שאפילו ילד בן 17 יכול להגיד את כל מה שיש לו להגיד על העולם,ולכו תדעו,אולי מישהו יאמין לו.

שלכם,אפילו לא מיציתי את הנושא..אבל אני מניח שאתם יכולים לקרוא בין השורות ולהבין לבד..במקרה הכי גרוע..יש את המספר אייסיקיו למעלה:),מיקי