גם אם ארזתי כולל כל השלבים (מיון, סידור, ארגון - תהליך מתיש שאינו נגמר לעולם), גם אם כל עודפי הבגדים בהמוניהם כבר מחובקים חזק עם השקיות בהם יצאו מן הבית לבלי שוב, גם אם הארגזים העמוסים לעייפה כבר ממתינים בסבלנות לדייט שלהם עם חברת המשלוחים, גם אם כל המשפחה שמחה עולצת ומתוחה לקראת החוויה שבפתח, וגם אם נוסעים לנורא נורא רחוק, שומדבר לא יזיז אותי באמת מהבית שלי.
בכל פעם שנכנסתי לאחד החדרים מופשלת שרוולים וחדורת מוטיבציה לסיים עם כל מה שדחיתי עד לרגע זה (גם זה כמו קודמו - תהליך שאינו נגמר לעולם), צבט לי קצת בלב.
נכון שאוטוטו ממש תכף אני חוזרת, ושכמה חודשים זה ממש כלום אפילו אם זה בקצה השני של הכדור - ובכל זאת ברורה לי בחדות ההרגשה החמימה שתמלא אותי כשאשוב.
בית זה בית. לא יעזור כלום.
בנתיים, מרוב לחץ וסידורים שלא נגמרים, אני לגמרי אטומה לכל הצד הרגשי של מצעד הפרידות שאנו וסביבתנו הקרובה והכה יקרה, לוקחים בו חלק בשבועיים האחרונים (מסתמנת אליפות מנגנוני ההגנה...).
וגם לפרידה מהבית אני לא ממש מתאפשרת, וזה בסדר גמור שזה ככה.
מספיק עם כולם אני מתחבקת חיבוקי פרידה, רק חסר שאתחיל להשתטח בדמעות על האריחים ולהתחבק עם הקירות או עם המיטה שלי למשל.
הכי חשוב שכמו שמחכים לי כל אוהבי האהובים, ככה מחכה לי גם הבית שלי, וכשיש לאן ולמי לחזור, מה צריך יותר הבנאדם?
* "בדמעות של פרידה או בחיבוק אוהב, יש בדיוק אותו חום..." (עופר בשן החדש, כמה שיותר לועסים אותו ברדיו, ככה זה יותר משמח אותי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5